תיאור: שושנה אדומה

תיבת טקסט: באדיבות משה פך לזכר המשפחות פך וטוך מבילגוראיי.

תיבת טקסט: Courtesy of Moshe Peck in memory of the
Peck and Tuck Families.

משה פך, יליד בילגוראיי, 24.04.1927, "בור סוד שאינו מאבד טיפה" משה שהיה בשנות העשרה המוקדמים בחייו בעיירה, שעה שבילגוראיי נחרבה, חי את העיירה, יום ביומו ושעה בשעה, הוא זוכר את אנשיה, רחובותיה, את ההתרחשויות וכולו כרימון מלא בתוכן, אדם נעים הליכות וצנוע שזכרונו וידיעותיו באשר לבילגוראיי של לפני ובתוך החורבן הם נכס יקר מפז בעיקר לבני דור שני ושלישי. ברי מזל היינו שלמרות הזיכרונות הקשים שלו מן העיירה בכל הקשור לגורל בני משפחתו וגורל יהודייה, נאות לבקשתי והצטרף אלינו למסע בפולין בשנת 2010. יהודי זה מרום שנות השמונים לחייו הוביל אותנו ללא מפה ברחובות העיירה, עזר לנו לאתר בתים של בני משפחה של המשתתפים בסיור זה, הסביר לנו מה אירע במקומות שונים בעיירה, מוביל היה את הטור כשאצבעו המורה שלוחה לפניו כמחוש שקולט ראשון דברים ומעביר את המידע לעיבוד בנבכי מוחו... תרומתו לסיור זה ולחברנו הייתה גדולה ללא שיעור, דרכו חשנו את העיירה של אבותינו כפי שהייתה אז אבל בתפאורה החדשה שלה של היום. הרגעים המרגשים שלו באזכרה בבית הקברות של בילגוראיי ובאתרי זיכרון אחרים שעה שהיה אומר קדיש וקולו נשבר, השליכו על כולנו והשפיעו על כולנו, והכניסו אותנו לפרופורציות האמתיות באשר למשמעות חיינו כיהודים וכישראלים. משה הוא אחד האנשים היקרים והאהובים, מקרב יוצאי העיירה, שפגשנו אי פעם.

$תיאור: C:\Users\Israel\AppData\Local\Microsoft\Windows\Temporary Internet Files\Content.Outlook\W0LVYMJG\IMG_0948.jpg$ $תיאור: C:\Users\Israel\Pictures\2011-08-26 בדיקות לאמא\IMG_0977.jpg$

מימין משה פך מוצא את בית סבו של ישראל בר-און ואלישבע הניג משמאל משה מייעץ לבני משפחת שרף באשר למיקום בית הולדתם

$תיאור: C:\Users\Israel\AppData\Local\Microsoft\Windows\Temporary Internet Files\Content.Outlook\W0LVYMJG\IMG_1115.jpg$

משה פך ושמואל עצמון אומרים קדיש בבית הקברות בבילגוראיי

משה הוא נצר למשפחות פך וטוך:

אביו היה גדליהו פך שקיבל זיכיון מטעם עיריית בילגוראיי לגבות דמי כניסה מהנוצרים שנכנסו לעיירה באחת הכניסות אליה. את הכספים שאסף העביר לעיירה והחלק שנותר שימש לפרנסת משפחתו. אמו הייתה חיה הניה לבית טוך. האב והאם נולדו בעיירה למשפחות שהתגוררו בה דורות ארוכים. חלק מבני המשפחה נרצחו. מנגד, אחרים מקרב בני המשפחה שברחו בזמן מן העירייה לצד הרוסי [ראה בהמשך את סיפורו של משה פך] שרדו ושיקמו את חייהם.

$תיאור: C:\Users\Israel\Pictures\2011-08-26 בדיקות לאמא\CCE26062011_00000 (2).jpg$

האב והאם: גדליה וחיה פך

למשפחה היו 4 בנות ו 4 בנים:

· חוה ברומברג לבית פך – הייתה האחות הגדולה, התגוררה ברחוב קושצ'ושקו ליד בית הדפוס של קרוננברג [קושצ'ושקו מס' 67]. חוה, בעלה – יצחק ברומברג ושלושת ילדיהם נרצחו בחצר ביתם בבילגוראיי.

· צ'רנה פך – הייתה האחות הקטנה, היא שהתה בוורשה ואמורה הייתה לחזור לבילגוראיי, היא לא חזרה ועקבותיה נעלמו, לא ידוע מה עלה בגורלה.

· אטל פך – שרדה את המלחמה הגרה לצרפת ולאחר מכן עברה עם משפחתה לקנזס בארה"ב.

· גולדה פך – שרדה את המלחמה עלתה לישראל אך בהמשך הגרה עם משפחתה לארה"ב.

· משה פך – הבן השני, שרד את המלחמה, עלה לישראל וגר בה עם אשתו, לזוג 2 ילדים: בת [מירה רום] ובן [אלי פך].

· ולוול [זאב] פך – היה הבן הבכור, שרד את המלחמה וחי בארה"ב.

· שמעון פך – שרד את המלחמה, היה "בילדי טהרן" חי בקיבוץ דגניה ב' ונפטר ב 1990.

· זכריה פך – היה הצעיר בילדים ונפטר בבילגוראיי בהיותו בגיל שלוש.

תיבת טקסט: את הכתוב בזאת סיפר משה פך באזכרה השנתית לקדושי בילגוראיי בתאריך 20.04.09 בבית העלמין בחולון ליד מצבת בילגוראיי.

משה פך מספר את סיפורו

מכובדי - יוצאי בילגוראיי והסביבה!

שמי משה פך, נולדתי בבילגוראיי, באזור בשם "בגנאגס" (רחוב הביצה או רוז'נסקה – בפולנית).

אני עומד כאן בפניכם, בעקבות פנייתם של ישראל בר-און ורבקה ניב. הם ביקשו ממני לספר את הקורות אותי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

המלחמה פרצה ב- 1.9.1939 ביום שישי. שבוע קודם לכן גויס אבי-שהיה בן 46, לצבא הפולני יחד עם גוי שהתגורר באחד הכפרים בסביבה. לאחר שבוע התברר שהגיוס נעשה בטעות (מבחינת הגיל). אבי והגוי חזרו הביתה, ולאות שמחה קיבלנו מהגוי תרנגולת לשבת.

ביום שישי, יום פרוץ המלחמה, הגרמנים הפציצו את העיירה ואחת הפצצות נפלה על יד הכנסייה הגדולה- לא רחוק מביתו של שמואל עצמון. אנו – קבוצת נערים בני 12 – רצנו למקום כדי לראות את הבור הענק שיצרה הפצצה כתוצאה מנפילתה. הגרמנים המשיכו להפציץ. למחרת, ביום שבת, התחבאנו ליד הנהר, לא רחוק מביתנו, שנקרא ביאללדה. בסמוך היה מגרש כדורגל. כנראה שבמגרש היה ריכוז של חיילים פולנים והגרמנים המטירו אש על המגרש. ירי המקלעים מן המטוסים היה קרוב מאוד למקום מחבואנו ויכולנו לראות את נפילת הכדורים. אימא אמרה לנו להגיד "שמע ישראל". אח"כ חזרנו הביתה והתחבאנו בחצר בתוך בונקר שחפרנו מבעוד מועד על פי הנחיות העירייה. יחד איתנו הסתתרו שכנים שגרו בסמוך.

ב-7 בספטמבר (בערך) נשרפו בתים רבים, בתי מדרש, בית הכנסת הגדול וחלק ניכר מהעיר. השריפה נגרמה מפצצות נפלם שהטילו הגרמנים מן המטוסים. הבית שלנו נשרף כליל. בעקבות זאת עברנו להתגורר אצל אחותי הבכורה, חוה ז"ל (ברומברג) שהתגוררה בסמוך למשפחת קרוננברג. מול ביתה של חוה התגורר סבו של ישראל בר-און עם משפחתו [רחוב קושצ'וסקו בקרבת מספר 66].

עם החרפת הקרבות (אויר וקרקע) בין הגרמנים לפולנים, אי אפשר היה להישאר לגור אצל אחותי ומשם ברחנו ליער, לכיוון פרמפול. הסתתרנו ביער מספר ימים. לילה אחד ראינו עשן עולה מתוך ארובה של בית בתוך היער. אבא הלך אל הבית וביקש אוכל עבור המשפחה. הגוי שבישל תפוחי אדמה לחזירים שגידל נתן לאבא תפוחי אדמה. שהינו ביער כשבוע ואבא נהג מדי פעם לקבל מהגוי מעט אוכל עבורנו.

בסמוך לראש השנה, הגוי סיפר לאבא כי הגרמנים עומדים להיכנס לעיר. בא' ראש השנה אמר הגוי כי הגרמנים נכנסים לעיר , ארזנו את מיטלטלינו וצעדנו בחזרה לעיר , מתוך תקווה כי הקרבות הסתיימו וכי נוכל לשוב ולהתגורר בבית של חוה אחותי.

תוך כדי שאנו הולכים בעיר ראינו את הגרמנים צועדים על הכביש. פתאום ניגש אלינו חייל גרמני, ניגש לאבא, משך את הכובע שנקרא "א- יידשע היטל"- מעל ראשו ובמגפיו רמס את הכובע. המשכנו ללכת!

למחרת, ב' ראש השנה, נודע לאבא שמתפללים בבית של הסבא של ישראל בר-און. אבא ואנחנו הלכנו למניין. תוך כדי הקריאה בתורה, נכנס קצין גרמני וציווה להפסיק את התפילה ולהתפזר. אני ברחתי מהמקום. אח"כ אבא סיפר לי שהגרמני פקד להתפזר שאם לא כן יוחרם ספר התורה, ובעל הבית ייאסר (הכוונה לסבא של ישראל). כולם התפזרו. הגרמנים נשארו בעיירה בין 10 ימים לשבועיים (בעשרת ימי תשובה).

יום אחד הופיע פקיד העירייה עם תוף גדול (שהיו משתמשים בו על מנת לכנס אנשים לצורך הודעת דבר מה). הפקיד הסביר כי נפלה טעות, ולמעשה הרוסים היו צריכים להיכנס לאזור ולא הגרמנים (במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב).

יום למחרת, עם נסיגת הכוחות הגרמנים, ניהלו הפולנים, שנותרו בסביבה, קרב עם הגרמנים הנסוגים. הכדורים שרקו מעל ראשינו ואני שכבתי על הקרקע כל אותו יום.

הרוסים נכנסו, והציעו לאוכלוסייה שרצתה להגן על עצמה לקבל נשק ולענוד סרט אדום. הם אימנו את מי שהסכים לכך.

יום לפני ליל שמיני עצרת, הודיעו הרוסים כי לא נפלה טעות וכי הגרמנים שבים לאזור. הם הציעו למי שמעוניין, לקבל עגלה וסוס ובעזרתם להגיע לרכבת שתביא אותם לאזור שהיה בשליטת הרוסים - לאחר החלוקה. קיבלנו את הצעתם (יחד עם יהודים רבים אחרים) והסיעו אותנו בגשם סוחף בלילה, לתחנת הרכבת בעירה ששמה ז'וורזניץ - לא הרחק מבילגוראיי.

עלינו על קרון פתוח ששימש להובלת טנקים (קרון פתוח ללא גג). משם נסענו לאזור שהיה בשליטת הרוסים שנקרא "רובנו". התפזרנו בכפרים של פולנים שהיו כבר בשליטת רוסים. השהייה במקום הייתה קשה כיוון שנאלצנו להתגורר ברפתות ובדירים. החורף היה קשה (ינואר 1940). לא היה אוכל. הרוסים הציעו לעבור לאוקראינה . קיבלנו את ההצעה ונסענו. הגענו למקום במחוז ויניצה שנקרא סקמרושקה שם פגשנו הרבה מתושבי בילגוראיי (אריה ברגר למשל).

יום אחד, אחד היהודים שהיה אתנו במקום נסע לקייב וכשחזר סיפר שאפשר לחזור הביתה לבילגוראיי. רובינו, נסענו לקייב והמתנו זמן רב בתחנת הרכבת, עקב מחסור כספי. בסופו של דבר, הצלחנו לעלות על הרכבת והגענו בחזרה לאזור הגבול החדש בין גרמניה לרוסיה, היכן שזרם הנהר בוג ששימש גבול טבעי. למקום קראו לודמיר. נכנסו לבית הכנסת בו התגוררנו בהעדר מקום מגורים אחר (משפחות רבות).

בסביבות יולי 1940 הודיעו שניתן לחזור לבילגוראיי. ביום א, באחד מבתי הספר הגדולים , רשמו את האנשים שרצו לחזור. בתור עמדו יהודים ופולנים - אלפי אנשים. באותו יום לא נרשמו כולם, והרישום נדחה למחרת. אבא ואני נשארנו במקום במשך הלילה כדי שנוכל להירשם ראשונים ביום למחרת. בבוקר, עם פתיחת המשרד הופיע קצין גרמני והודיע, כי לפי הנחייה מברלין יהודים לא יוכלו להירשם יותר ועליהם לצאת מן התור ולחזור למקומם.

האכזבה הייתה רבה מאוד, רק שתי משפחות מבילגוראיי הצליחו להיכנס לרשימה, ועלו על הרכבת חזרה לבילגוראיי. ליווינו אותם בדמעות צער, על כך שלא זכינו להתלוות אליהם. למעשה היה זה נס, כי אם היינו חוזרים לבילגוראיי הרי שאיש מאתנו לא היה נשאר בחיים.

המשכנו להתגורר במקום כחודש ימים. משם נשלחנו בקרונות בקר לסיביר, נסיעה שארכה כחודשיים.

אני מבקש בזאת להודות לישראל ולרבקה על שאפשרו לי לספר את סיפורי. אם תרמתי משהו לדור השני-דיינו.

פך משה.