להלן דיווח, תמונות ונוסח האזכרה

כתב והנחה את האזכרה: ישראל בר-און

השתתפו בהגשה: נפתלי אוברהנד בלבן, שמואל עצמון, רבקה ניב, שרה אבינון, דפנה ברפמן, רינה ויינברג.

צילמו את האזכרה: ישראל בר-און ובני ברגר.

הנחיית האזכרה ע"י ישראל בר-און.

חברים יקרים – יוצאי ובני יוצאי העיירה בילגוראיי.

קודם שנתחיל בטכס האזכרה, אנו מבקשים בזאת לכבד את זכרם של מספר חברי הארגון שלנו, שהלכו לעולמם במהלך השנה שבין אזכרה לאזכרה:

· שמואל בן-ארצי (האן) ז"ל. שמואל, היה בן 96 במותו, אביהם של שרה נתניהו, אמציה בן ארצי, חגי בן ארצי ומתניה בן ארצי. הוא היה חלוץ ועלה לארץ בשנות העשרים לחייו, היה מבוני הארץ ודמות פדגוגית ומחנכת ידוע במחוזותינו, כתב ספרים ותקצר היריעה למנות את כל פעילויותיו, הובא למנוחת עולמים ביום ו' 11.11.11 בירושלים.

· בריינה ברוניה גלנץ – וקסברג ז"ל. הלכה לעולמה בכ"ה כסלו תשע"ב [נר ראשון של חנוכה] 21.12.11 המנוחה, אמם של חברינו רבקה זיידל קראון ומשה ווקסברג יבדלו לחיים ארוכים, נולדה בבילגוראיי בשנת 1926 בת לאיצ'ה מנדל [יצחק מנחם] וזיידל גלנץ. משפחת המנוחה התגוררה בבילגוראיי ברחוב "הגשר" [בריק גאס] הלה הוא גם רחוב "בית הכנסת" שלמעשה הוא רחוב "לובלסקי" בשנת 1951 עלתה לארץ, התגוררו במעברת עין שמר, בהמשך עברה לחדרה, שם פגשה בריינה את בעלה חיים מאיר וקסברג, נפטרה בהיותה בת 85, הותירה לבד מילדיה שבעה נכדים ושני נינים. הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין ירקון.

· בתיה פדר ז"ל, ילידת בילגוראיי 1915 עלתה ארצה ב-1935 בת ישראל חיים וינברג ופרידה מבילגוראיי, הייתה אישה בעלת זיכרון מדהים וחכמת חיים לא רגילה, כאישה חרדית התגוררה עד אחרית ימיה בביתה שבבני-ברק. אביה ישראל חיים למד את רזי מקצוע הדפוס בבית הדפוס של קרוננברג בבילגוראיי, פרש ממקום עבודתו, הקים וניהל בבילגוראיי בית דפוס מתחרה לזה של קרוננברג, גם בית דפוס זה התמחה בעיקר בספרי קודש, אמא ילדה ילדים רבים שלא האריכו ימים ונפטרו בדמי ימיהם, בשנת 1923 ביקר בעיירה החפץ חיים כדי לעמוד מקרוב אחר הדפסת ספריו בדפוס של ויינברג. האב ביקש ברכה מהחפץ חיים בעבור בתו בתיה, והוא ברך אותה בחיים ארוכים. ואמנם זכתה המנוחה לחיים ארוכים ומלאים בת 96 הייתה במותה. הותירה אחריה בן- יחזקאל פדר, בת- נכדים ונינים.

נחמתנו בכך שכולם חיו חיים מלאים זכו לנחת ולאריכות אמיתית של חיים וכשהלכו בדרך כל בשר היו הם שבאי שנים וזקנתם המופלגת לא ביישה את עלומיהם.

ישראל בר-און: זאת הפעם השמינית מאז הקמתו מחדש של ארגוננו שאנו מקיימים את מפגש הזיכרון לקרבנות בני עיירתנו: גברים, נשים וטף, שנרצחו בשיטתיות מצמררת שהתבססה, תוכננה ובוצעה ע"י הצוררים הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם, על רקע של שנאה וסלידה מהיהודי באשר הוא.

כאמור, שבע אזכרות ערכנו עד היום, מלים רבות אמרנו, ותמיד ניתן לשאול על מה נספר היום שעוד לא סיפרנו, האמת היא ששאלה זאת אינה כי אם מן הפה ולחוץ, החורבן שירד על העיירה, שריפתה של העיירה, הבריחה של אותם שידעו במעוד מועד לעשות את הצעד הנועז ולנוס על נפשם למחוזות השונים ברוסיה ובמיוחד לאוקראינה, שבזכותם אנו עומדים היום כאן. הניסיון להכחיד עד כלות כל זכר של יהודי שנותר בעיירה, הקמת הגטו ברחוב צצ'גו מאיה, החיפוש והצייד אחר היהודי בכל מקום מסתור כדי לשלוף אותו משם ולהביא להכחדתו, האקציות שנעשו באכזריות במאות יהודים, הפגיעה בנפשם וברכושם, רכבת ההצלה שהעמידו הרוסים בעיירה סמוכה לאפשר לנמלטים לנוס על נפשם, ולהבדיל רכבת המוות שיצאה מאותה העיירה אליה הובלו יהודי העיירה במסע אכזרי כשגורשו מן העיירה לבלז'ץ ולמחנות אחרים כדי לקחת חלק בפרויקט הידוע לשימצה "הפתרון הסופי". ואם נוסיף לרשימת נושאים אלה את סיפורי נתיבי הנדודים והבריחה של היהודים בתקופה זאת של בדידות היהודי באשר הוא, שלבד מהרוצחים ומשתפי הפעולה שאותם הם עניינו משום שראו בהם מטרות להשמדה, הרי שלייתר אומות העולם ולאנשיהם, למעט אותם בודדים הנחשבים לחסידי אומות העולם, לא היה גורלו של היהודי אפילו חומר למחשבה להרהר בו. כוחות אדירים נלחמו במפלצת הנאצית במקומות שונים ביבשת, אף אחת מאותן מדינות אפילו לא העלתה על דעתה להקצות מתוך מאות ההפצצות ואלפים רבים של הפצצות שהפילו על הגרמנים, להטיל אפילו פצצה אחת על מחנה השמדה, להרוס לפחות תא גזים אחד, להפציץ את מסילות הברזל שהובילו קרונות משא שדחוסים היו בהם עד מחנק ילדים וזקנים גברים ונשים יהודיים בדרכם לקטקליזם כמותו לא ברא השטן. היטלר וחבריו ידעו שאף מדינה לא תנקוף אצבע לעזרתו של היהודי, והוא צדק. בניסוי מוקדם שלח הוא על פני המים בשבת, 13 במאי 1939 (כ"ד באייר ה'תרצ"ט), את האונייה סנט-לואיס מהמבורג, כשעליה 936 נוסעים, רובם יהודים ילידי גרמניה ממעמד גבוה יחסית שיכלו להרשות לעצמם לשלם את עלות ההפלגה. הנוסעים שאפו להגיע לקובה, ולברוח מגזירות השלטון הנאצי שהלכו והחמירו באותה תקופה. המטרה הייתה להמתין בקובה עד לאישורי המעבר לארצות הברית עם שחרור המיכסות, והגירתם לשם. הנוסעים לא הורשו לרדת בקובה, ולמעשה נדחו כמעט בכל ארץ אחרת בה ניסו להתקבל, לרבות ארה"ב. גוסטב שרדר - רב החובל של האונייה, שהיה גרמני לא יהודי, אך אנטי-נאצי, דאג לאפשר ליהודים תפילה וצורכי דת, ודרש מצוותו לתת את מלוא השירות והנוחות, כפי שהיו נותנים לנוסעי שיט עינוגים. בכל מהלך המסע לא הסכים שרדר בשום אופן להחזיר את הנוסעים הפליטים לגרמניה, ובשלב מסוים כשחש שאין מוצא, הציע אף להעלות את האניה על שרטון מול חופי בריטניה. ישנן טענות שיוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, לכאורה עמד מאחורי מסע זה. היטלר השתמש במסע כדי להוכיח את טענתו, שהעולם כולו למעשה מסכים עמו שהיהודים אינם רצויים, וכך התבטא מספר פעמים. האם סיפורה של האונייה "סנט לואיס" יכול ללמד על דרכי התייחסותו של העולם החופשי לבעיית היהודים הנמלטים מציפורני הנאצים? התערבותו של הנשיא רוזוולט בעניין הסנט לואיס גרמה ליהודים רבים בארצות הברית להשתדל ולהנמיך את הציפיות ואת רמת הדרישה שלהם מהממשל האמריקני בכלל ומהנשיא האמריקני בפרט. יש עם כן גבירותיי ורבותי לספר ותמיד יהיו נושאים לספר שעליהם עוד לא סיפרנו.

ב-19 בינואר 2010, לפני שנתיים, מת אברהם סוצקבר, מגדולי המשוררים ביידיש במאה העשרים, שחי בישראל רוב שנותיו. "א וואגן שיך" (קרון נעליים) הוא אחד משיריו הידועים מגטו וילנה. השיר נכתב אחרי שילוחה של אמו למוות בפונאר, בינואר 1942, לפני שבעים שנה בדיוק. אני מבקש בזאת מחברנו שמוליק עצמון לקרוא שיר זה ביידיש.

שמוליק עצמון: מקריא את השיר ביידיש

אַ וואָגן שיך

אברהם סוצקעווער [1913 - 2010 ]

די רעדער יאָגן, יאָגן, וואָס ברענגען זיי מיט זיך ? זיי ברענגען מיר אַ וואָגן מיט צאַפּעלדיקע שיך. דער וואָגן ווי אַ חופּה אין אָווענטיקן גלאַנץ : די שיך – אַ פֿולע קופּע, ווי מענטשן אין אַ טאַנץ. אַ חתונה ? אַ יום-טוב ? צי האָט מיך ווער פֿאַרלענדט ? די שיך – אַזוינע נאָענטע אויף ס'נייַ איך האָב דערקענט. עס קלאַפּן די אָפּצאַסן : וווהין, וווהין, וווהין ? פֿון אַלטע ווילנער גאַסן מע טרייַבט אונדז קיין בערלין. איך דאַרף נישט פֿרעגן וועמעס, נאָר ס'טוט אין האַרץ אַ ריס : אָ, זאָגט מיר, שיך, דעם אמת, ווו זייַנען זיי, די פֿיס ? די פֿיס פֿון יענע טופֿל מיט קנעפּלעך ווי טוי – און דאָ – ווו איז דאָס גופֿל, און דאָרט ווו איז די פֿרוי ? אין קינדערשיך אין אַלע, וואָס זע איך נישט קיין קינד ? וואָס טוט נישט אָן די כּלה די שיכעלעך אַצינד ?

דורך קינדערשיך און שקראַבעס כ'דערקען מייַן מאַמעס שיך ! זי פֿלעגט זיי בלויז אויף שבת אַרויפֿציִען אויף זיך. און ס'קלאַפּן די אָפּצאַסן : וווהין, וווהין, וווהין ? פֿון אַלטע ווילנער גאַסן מע טרייַבט אונדז קיין בערלין. שמוליק מקריא את "קרון הנעליים" [אברהם סוצקובר] ביידיש

רינה וייברגר: מקריאה את התרגום לעברית

קרון הנעליים – אברהם סוצקובר

תירגם מיידיש בני מר.

הומים הגלגלים,

לאן אתם? מאין?

אנחנו מובילים

קרון של נעלים.

קרון שהוא מעין

חפת-שקיעה נרעדת;

הנעלים הן

עדת-אדם רוקדת.

יום חג? או חתנה?

אולי רק הסתנורתי.

כל נעל היא תמונה

שבה מיד נזכרתי.

נוקשים הגלגלים:

לאן? לשמאל? ימינה?

נשלחנו לברלין

מעיר ואם, מוילנה.

איני שואל: של מי

אתן, הנעלים.

לבי נשבר בשמי:

היכן הן הרגלים?

של מי הכפכפים,

כפתור כטל לפלא.

היכן הם הגופים

והאשה של אלה?

הנעל הקטנה -

אין ילד מעליה.

וזו הלבנה -

כלה לא בנעליה.

פתאום נפל מבט:

זו נעלה של אמא!

הלא רק בשבת

לנעל אותן השכימה.

נוקשים הגלגלים:

לאן? לשמאל? ימינה?

נשלחנו לברלין

מעיר ואם, מוילנה.

ישראל בר-און:

חברנו נפתלי בלבן אוברהנד כתב שיר ובמעמד אזכרה זאת הוא יקירא אותו באזנינו.

קַיָּם לַמְרוֹת הַכֹּל

מאת: נפתלי בלבן אוברהנד,

אֲנִי לֹא תְּמוּנָה שֶׁצֻּיְּרָה בְּמִכְחוֹל,

בְּעוֹרְקַי לֹא זוֹרֵם דָּם כָּחֹל.

נוֹלַדְתִּי בְּשַׁבָּת וְלֹא בְּיוֹם חֹל,

כְּשֶׁנָּפְלוּ פְּצָצוֹת וַאֲנִי מֵאֲחוֹרֵי שַׂקֵּי חוֹל.

בְּיוֹם הֻלַּדְתִּי אִישׁ לֹא יָצָא בַּמָּחוֹל,

בֶּחָצֵר לֹא נִשְׁמְעָה קְרִיאַת תַּרְנְגוֹל.

סְתָם פָּלִיט יְהוּדִי קָטָן וְנִמּוֹל,

כָּאֵלֶּה נוֹלְדוּ הַיּוֹם וְאֶתְמוֹל.

דִּינִי הָיָה לַחְדֹּל,

לֹא לְהִתְפַּתֵּחַ וְלִגְדֹּל.

לֹא הָיָה לִי מַה לֶּאֱכֹל,

רָדַף אוֹתִי צְבָא מְרַצְּחִים גָּדוֹל.

וְהַיּוֹם...

אֲנִי אֶזְרַח יִשְׂרָאֵל - לַמְרוֹת הַכֹּל.

ישראל בר-און:

באזכרה זאת יחול הדגש על סיפוריהם של חברינו, אנו כאן היום כדי לזכור, אנו כאן כדי להזכיר, היום נשמע את סיפור משפחתה של חברתנו רבקה ניב ואחר כך נעלה עוד זכרונות מן העיירה.

רבקה ניב:

משפחת שושנה לרמן.

קשר משפחתי נוסף, קשור אף הוא לאמי ולסבא רבא אליהו שווערדשארף:

שושנה [רויזע] לרמן שוורדשארף, הייתה בת דודה של אמא שלנו. באזכרה של שנת 2011 קרא ישראל קטע שכתבה בספר היזכור של בילגוראיי.

בשנת 38 עזבו רויזע, בעלה שרגא ושני ילדיהם את בילגוראיי, הגיעו לארץ והתיישבו בתל אביב. בשנת 39 לקחה רויזע את שני ילדיה, אפרים [פישל] וציפורה [פייגעלע], ונסעה לבקר את הוריה בבילגוראיי. ציפ[ורה], כפי שכולם קראו לה, ספרה לי לא אחת איך טיילנו יחד ב"רחבי" בילגוראיי: אני בעגלת הטיולים והיא מובילה אותי. הם הצליחו לחזור לארץ רגע לפני שפרצה המלחמה.

ציפ שהייתה רקדנית,[בלהקה של גרטרוד קראוס ובלהקה צבאית] התחתנה עם המשורר ע.הלל [הלל עומר] והיא אמן של שלוש בנות:

טל עומר- סופרת, תסריטאית, במאית ומורה למשחק. נולי עומר- אמנית רב תחומית:סטנדאפיסטית, כותבת, מלחינה, ויוצרת בתחום האמנות הפלסטית. לולו- רקדנית וכריאוגרפית, חיה  בברלין.

בזמנו  כשציפ עמדה להנשא, שאלה אמא שלנו את רויזע: "נו, וער איז דער חתן?" [מיהו החתן?- וסבתא שושנה ענתה: "איך ועייס-ער איז פון א קיבוץ און ביי נאכט קיקט ער אוף די שטערן אונד שרייבט לידר..." [הוא מקיבוץ ובלילות הוא מסתכל בכוכבים וכותב שירים] וזאת בנימה של – "נו מה אפשר לעשות..."?
אגב, שושנה לרמן שהתאלמנה מבעלה, אביה של ציפ, נשאה בשנית לאלמן אברהם, [אברומלה] הרמן, אביהם של עמיתנו שמואל ושלמה הרמן.

טל עומר, בתם הבכורה של ציפ והלל עומר, כתבה ספר בשם: "מה יהיה בסופה של הילדה הזאת", אוטוביוגרפיה המבוססת על המשפחות של שני הוריה, מתוכו  אני מצטטת את מה ששמעה מפי אמה:
אמא הייתה עדיין במחשבות על המשפחה של סבתא. "את יודעת, בזמן שהאח הגדול של סבתא נסע לאמריקה, היה אח אחד שהגיע לארץ. הוא היה האח הכי מוצלח. הוא היה אמן, איש רוח, ארטיסט. את יודעת שהוא הקים תיאטרון בעיירה? תארי לך, בעליבות של העיירה הקטנה הגלותית הזאת, הם שחקו את שייקספיר! אבל הוא לא נשאר בארץ, הוא היה קומוניסט והבריטים הרי חפשו קומוניסטים, אז הוא חזר לפולין ושם שמו אותו בבית סוהר".

"האח הזה היה החבר הכי טוב של סופר נורא מפורסם שגר באמריקה. הוא אפילו מוזכר בספר אחד שלו. האח, הוא מי שלימד אותו לדבר פולנית"

"אז איזו שפה הוא דיבר קודם?"

"אידיש"
אמא חייכה בזלזול על הפרימיטיביות של הסופר "הוא כותב עד היום באידיש  אבל מתרגמים אותו לאנגלית כדי שהאמריקאים יבינו. יש לו איזה בן בארץ שגר בקיבוץ ומתרגם אותו לעברית. אבא ואני קראנו איזה סיפור שלו. נורא אידישאי, אבל בעולם אוהבים אותו". סוף ציטוט.

אגב, שמו של האח הוא נויטע שווערדשאף. בזכרונות על בילגוראיי שכתב חברנו ישראל קורן הוא כותב: הייתה קבוצה של בחורים שרצו לעלות לארץ ישראל, בחורים מהאליטות של העיר, בעלי מוטיבציה גבוהה, בהם, איסר קנדל, נויטע הוניגבוים, אביגדור לייטער, [אבא שלנו], נויטע שווערטשארף וטוביה טעננהולץ [אביה של עמליה מידובניק]

הסופר הנזכר, למותר לציין,הוא כמובן יצחק בשביס זינגר.

ישראל בר-און:

בחג הפסח השנה קיבלתי מייל מחברתנו הסופרת שרה אבינון ובמייל זה היא מספרת על שתי הגדות לפסח שיש להם קשר עם משפחתה, האגדה השנייה היא הגדה שהופקה בבילגוראיי, ביקשנו משרה שתספר במעמד אזכרה זאת את סיפור ההגדה, מה שלא פותר אותי מלשלוח דף עדכון בנושא זה לכל חברינו, גם לכאלה שלא נוכחים כאן היום. שרה אבינון בבקשה.

[דבריה של שרה אבינון שתי הגדות לפסח].

ישראל בר-און:

אך לא רק על אנשים ידענו לספר, גם על תמונות מהווי העיירה ראינו לנכון לספר. כמנהגינו אנו פונים לשם כך אל ספר הזיכרון של העיירה, אותו ספר שהורינו ובני דורם דאגו לכתוב עבורו ולהוציאו לאור. אנו מדברים על הספר שערך וקיבץ אברהם קרוננברג ז"ל – "חורבן בילגוראיי" רובו ככולו של הספר כתוב ביידיש, ולכן אני נוהג מפעם לפעם לתרגם מיידיש לעברית פרקים מתוכו, אני מניח שאם אמשיך בקצב זה לא ירחק היום והספר כולו יהיה מתורגם לעברית.

בין אותם שתרמו מכתיבתם לספר זה היה גם יונה חיים קרוננברג אחיו של אברהם קרוננברג. בעמוד 289 מתפרסם שירו ביידיש שבת אין בילגוראיי. אף כי ניכר שהמשורר אינו מקצועי, ושירו נעדר חרוז, משקל וכיו"ב, הרי ששיר זה הוא שיר של אווירה, שיר המתאר את הקהילה הבילגוראית העוברת טרנספורמציה של קדושה מערב שבת ועד צאת השבת. זהו שיר של אהבה לאנשיה של בילגוראיי של פעם, ליהודיה. אני מבקש משמואל עצמון להקריא קודם כל את הנוסח המקורי. לאחר מכן דפנה ברפמן תקריא את תרגומי לעברית של שיר זה.

שמואל עצמון: מקריא את השיר ביידיש

והנה תרגומי לעברית:

דפנה ברפמן מקריאה את התרגום:

שבת בבילגוראיי

מתוך חורבן בילגוראיי עמ' 289

יונה חיים קרוננברג

תרגם מיידיש ישראל בר-און

לא היה זה יפי נופך, בילגוראיי שאותי הפעים

לא רק מישורייך, הרריך וכרייך, שאותי מרגשים.

גם לא אפלולית יערותייך, מעיינותייך ונהרותיך.

אהבתיך בעיקר בשל יהודייך:

סוחרים, בעלי מסחר זעיר ובעלי מלאכות

לבביים ללא שיעור ורגישים היו אותן נפשות.

ערב שבת שעת דמדומים – ויכלו מכל מלאכה והכל שבת,

מכל חלון מהבהבים אורות – נוגה מקודש של נרות השבת.

ובתוך הבתים שורר מעין שקט חגיגי

השכונה כולה רוגעת בתום היום השישי.

כמלך, היהודי, מקביל פני שבת המלכה אל ממלכתו,

עד כמה נשמעים חביבים המלים "שלום עליכם" באמרו,

שעה שמכניס הוא את מלאכי השבת במאור פנים.

בזמרו "אשת חייל" מילותיו כמו תובלו בריבוא טעמים.

ועל פני כולם שורה הילת קדושה של שמחה באותה השעה.

כל אוצרות העולם לא ישוו לניצוצות הזהב באותה שקיעת חמה.

אין סייג וקץ לאדם שעה שהוא טווה חלומות כבירים,

ועם כל זאת ישנם גם את אותם רגעים

בהם פינה שקטה, ושולחן עם מעטה צחור מאיר עיניים.

פיסת לחם יבש שמשיגים בזעת אפיים.

ומבט חם ממשפחה אהובה

ודי בכך, ליותר מזה נפשו לא בקשה.

שבת שעת הדמדומים הערב יורד האופקים מאפירים.

בסמטאות על רצועות האבן שמסביב לבתים, יושבות ושחות להן הנשים.

הזקנות שבהן, שאת אפן מעטרים משקפיים, ב"צאינה וראינה" נותנות עיניים.

וברחוב הראשי, זה החוצה את העיירה לשניים, רבים המטיילים, הנותנים דרור לרגליים.

כך כל העיירה מטיילת.

מטיילים זוגות זוגות, כאלה שטרם נצבו תחת חופה

וגם גברים צעירים עם נשותיהם צועדים נכוחה.

אמהות צעירות מוקפות בחבורות זאטוטים אחוזי תזזית ושופעים חיים,

אמא בידה מחזיקה את בתה הקטנטונת, ואבא שאוחז ביד של בנו צועדים.

והנה גברת צעירה מטיילת - רחבה שמלתה, אך אומרת פשטות.

על פנייה שפוך דוק של עייפות נאצלת, מעיניה נשקפות צניעות, נבוכות ביישנות.

עד כמה כבדו פעמיה של זאת, הגם ליבה הרועד מלא כבדות?

עם קרן אור אחרונה נוטשים מלאכי השבת.

ובאופקי האש במערב הזהר פחת

בזה אחר זה המלאכים אותנו זונחים,

ומהאופקים המאדימים את החולין אלינו שולחים.

זמר חרישי סנטימנטאלי בוקע משטיבל החסידים.

כאן את מנהג "שלוש סעודות" מקיימים.

ובין לבין שומעים את "ידיד נפש, אב הרחמן"

ומנגינת "ונפשי חולת אהבתיך" בדבקות ובקול נאמן.

לפרקים גובר הצליל, לפרקים דועך ומדמים

כמו מגיע היה מן המרחקים השקטים.

זאת תוגת הלב וגעגועים לדבר מה...

ביטוי לדבר שאין מלים לבטאו שהלב יוצא אליו בתשוקה...

ולפתע מכל הבתים יצאה זעקה מרה

"אלהי אברהם, יצחק ויעקב" קול ברמה נשמע

"שמור נא אלוה, על עמך ישראל, ואהבהו"...

נרות נדלקים בכל בית יהודי ובוקעים מחלונו.

ולאור להבותיהם האדומות הצובעים בארגמן את פני הילדים החינניות

ליד אותן פנים וליד אותן נרות עורכים יהודים "הבדלות"

ומיד עם שסיימו לברך על "המבדיל בין קודש לחול"

מתחיל מחדש שבוע יהודי קשה מנשוא וסבל גדול.

יקרת לי עד מאד בילגוראיי!

בטיולי הערב שבסימטאותייך, ברחובותייך ובכל שביל עקלקל

כשאד ערפילי אל מול נגה חיוורון-ירח נוסק היה אל על,

כשמיכה של נוצות רכה וקלה מעלים,

שעולה מעשבי השדות רוויי הטללים.

בשל הזריחות האדומות מעל יערותיך,

כל כך אהבתיך בילגוראיי בשל יהודייך

וכל כך שנאתיך בשל קינותייך...

כל כך קרובה היית לליבי בילגוראיי וגם די רחוקה בערוב ימיך!

הדלקת נרות – אלקה שובל

ישראל בר-און:

הקראת שמות:

לכל אדם יש שם, על מצבה זאת מופיעים רק כ 200 שורות של קרבנות ובני משפחתם, רק שמות של כאלה שבני משפחתם וממשיכיהם דאגו להעלותם על קיר שיש זה, לכל אדם יש שם? לא ממש, יותר נכון יהיה לומר שלכל אחד מהקרבנות היה שם, אך לנו כצאצאיהם אין היום את הכלים לדעת את השמות כולם. באומדן זהיר מאד מנינו 4379 קרבנות, ואנו בטוחים שהיו יותר, כ 4000 קרבנות שדמם זועק מן האדמה, במה נגרע חלקם? האם משום ששמם לא נחרט על המצבה היה מותם פחות ממות קדושים וטהורים? חשנו שאת המעוות יש ליישר – והמעט שיכולנו לעשות היה לרכז ולסדר את הרשימות כולן ולהעלותן לגל-עד וירטואלי, שם אף שם מהידועים לנו לא נגרע. והשמות כולם נמצאים באתר האינטרנט שלנו. נצחיות זיכרון זה תלויה כבר בנו ובממשיכינו. עם הרצון הרב ביותר לא ניתן להקריא את שמות יותר מארבע הרבבות לכן רק אותם מבינינו הנמצאים פה יקריאו את שמות יקיריהם, ויהיו הם מיצגיהם של הרשימה המלאה הנמצאת באתר האינטרנט שלנו.

הקראת השמות

רבקה ניב – מנחה את ההקראות.

בתמונות הבאות מצולמים חברים בעת הקראת שמות יקיריהם שנספו בשואה

אלי אולמר ורחל אמסלם אריה ברגר עמליה מידובניק

נפתלי בלבן אוברהנד שמואל עצמון וירצר פנחס שובל

ברנר דוד רום מירה עילם אסתר [שפיטלניק]

לקס אבי ברמן צבי

משמאל לימין: צאצאי איצ'ה קובל [ברגרפריינד] שמעון בארי, יהודית רז, נגר שושנה ורחל שיינזינגר

יזכור לנספים בשואה

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל-בָּשָׂר.

תֵּן מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל-כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִים וּטְהוֹרִים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים

אֶת-נִשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל שֵׁשׁ מֵאוֹת רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים וְנָשִׁים יְלָדִים וִילָדוֹת

שֶׁנֶּהֶרְגוּ וְשֶׁנִּטְבְּחוּ וְשֶׁנֶּחְנְקוּ וְשֶׁנִּקְבְּרוּ חַיִּים בִּידֵי מִפְלְצוֹת הַצּוֹרְרִים בְּגָלוּת אֵירוֹפָּה.

כֻּלָּם קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים. בָּהֶם גְּאוֹנִים וְצַדִּיקִים אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן וְאַדִּירֵי הַתּוֹרָה. בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם.

לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת-נִשְׁמוֹתַם ה' הוּא נַחֲלָתָם.

וּזְכֹר לָנוּ עֲקֵדָתָם וְתַעֲמֹד לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל זְכוּתָם. אֶרֶץ אַל-תְּכַסִּי דָמָם וְאַל-יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתָם.

בִּזְכוּתָם נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יָשׁוּבוּ לַאֲחֻזָּתָם וְהַקְּדוֹשִׁים לְזִכָּרוֹן תָּמִיד נֶגֶד עֵינֶיךָ צִדְקָתָם.

יָבוֹאוּ שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל-מִשְׁכְּבוֹתָם. וְנֹאמַר אָמֵן.

גרסה לזכר קורבנות השואה [ע"י שלמה הרמן]

אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזוֹהַר הָרָקִיע מַזְהִירִים אֶת כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל שֵׁשֶׁת מִילְיוֹנֵי הַיְּהוּדִים, חַלְלֵי הַשּׁוֹאָה בְּאֵירוֹפָּה, שֶׁנֶּהֶרְגוּ, שֶׁנִּשְׁחֲטוּ, שֶׁנִּשְׂרְפוּ וְשֶׁנִּסְפּוּ עַל קִדּוּשׁ הַשֵׁם, בִּידֵי הַמְרַצְּחִים הַגֶּרְמָנִים וְעוֹזְרֵיהֶם מִשְּׁאָר הָעַמִּים. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵם בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמוֹתֵיהֶם, ה' הוּא נַחֲלָתָם, בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם, וְיַעֶמְדוּ לְגוֹרָלָם לְקֵץ הַיָּמִין, וְנֹאמַר אָמֵן.

קדיש [ע"י משה וקסברג שאמו ברוניה וקסברג, הלכה לעולמה השנה]
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. אָמֵן. בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵה, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵה, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. אָמֵן. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. האבלים: (פוסעים שלוש פסיעות לאחור) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.

גבירותיי ורבותיי, חברי ארגון יוצאי בילגוראיי. תמה אזכרת בילגוראיי 2012. תודה לכל מי שבא וכיבד את האירוע, שנתראה בשמחות.

בהמשך מסמך זה תמונות מן האזכרה

פורטרטים של חברים שצולמו בארוע האזכרה

אוברהנד בלבן נפתלי אנטול ברמן צבי הנריק וזינה

ברנר דוד נעמי ושמואל [שמיל] טנא

וינברגר רינה ברפמן דפנה פך אלי

שיינזינגר רחל ובארי שמעון מינץ מלכה בייזר הינדה ונבו לאה ברגר אריה

אולמר אלי ואחותו רחל אמסלם אולמר לקס אבי ואחותו מור רחל עילם אסתר [שפיטלניק]

רום מרים לבית פך פך משה ניב רבקה

בר-און ישראל עצמון וירצר שמואל שובל אלקה

שלם אורלי ובתה אורלי שלם אבינון טל בנימין ומרים

שובל פנחס יהודית רז שרה אבינון

מתרועעים בחברותא

ברמן צבי עם בלבן אוברהנד נפתלי משמאל: רבקה ניב, עמליה מידובניק, הנקה זילברצוויג רינה ויינברג, דפנה ברפמן

שמואל עצמון וירצר ושרה אבינון שלמה הרמן עם בני אבינון שמואל עצמון וירצר עם משה פך

בלבן אוברהנד נפתלי עם שמואל עצמון וירצר לקס אבי עם שמואל עצמון וירצר רבקה ניב עם שמואל עצמון וירצר

דפנה ברפמן ו רינה ויינברג שמעון בארי, יהודית רז, נגר שושנה ורחל שיינזינגר בני משפחת אבינון

תמונות קבוצתיות