האזכרה השנתית של קדושי בילגוראיי נערכה בערב יום השואה והגבורה, יום א' 11.04.10 כ"ז בניסן תש"ע בשעה 17:00 ליד המצבה בבית העלמין בחולון.

להלן נוסח האזכרה ותמונות מאירוע זה:

פתיחה ע"י ישראל בר-און.

חברים יקרים – יוצאי ובני יוצאי העיירה בילגוראיי.

קודם שנתחיל בטכס האזכרה, אנו מבקשים בזאת לכבד את זכרם של מספר חברי הארגון שלנו, שהלכו לעולמם במהלך השנה שבין אזכרה לאזכרה:

· טובה שולמן ז"ל, אשת פייבל שולמן ואמה של חברתנו אלקה שובל.

· נחמה שטרוזר ז"ל בת שושנה מרצר ויששכר שטרוזר בני בילגוראיי, שהספיקו להינשא בבילגוראיי לפני המלחמה, הלכה לעולמה בגיל 58.

· משה שרף ז"ל, יליד בילגוראיי נפטר בגיל 93 ב 03.12.09 מוקף באהבתם של "שבט השרפים" ילדיו, נכדיו וניניו, היה בעלה של ציפורה, והיחיד מ7 אחיו ואחיותיו ששרד את השואה. אביו אברהם שרף הי"ד, בעלים של מנסרה בבילגוראיי, הוסגר לגרמנים ע"י אחד מעובדיו הנוצריים ונרצח. גופתו אותרה ע"י עושי האקסהומציה [גאולת המתים] בשנת 1948 והובאה לקבורה בקבר אחים בבילגוראיי.

· אורן צבי ז"ל למשפחת הורנדרכסלר מבילגוראיי

יהא זכרם ברוך

זאת הפעם החמישית מאז הקמתו מחדש של ארגוננו שאנו מקיימים את מפגש הזיכרון לקרבנות בני עיירתנו: גברים, נשים וטף, שנרצחו בשיטתיות מצמררת שהתבססה, תוכננה ובוצעה ע"י הצוררים הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם, על רקע של שנאה וסלידה מהיהודי באשר הוא.

בילגוראיי, עיירה יהודית במלוא מובן המילה, עיירה שיהודיה היוו בה רוב מוחלט של כלל תושביה, עיירה שיהודים קיימו בה חיים בתקופה של כמעט 500 שנים, מצאה את עצמה בשנת 1942 נטולת יהודים. עיירה של דלפונים הייתה בילגוראיי. חברנו ישראל קורן התבטא באזני שעה שראיינתי אותו "אם יגידו לך שיהודיה היו עשירים, אל תאמין להם, יותר מ 95% מכלל יהודיה היו קשי יום". מעטים היו כאלה שפת לחם לא חסרה על שולחנם ושלא ידעו מפעם לפעם חרפת רעב מהי, ועוד יותר בודדים היו אותם שהיו נגידים, סוחרים ובעלי ממון שאבי שמואל בר-און ז"ל היה מגדיר אותם ככאלה, שעל רקע האפרורית והרקע הקודר שחיו בו הרוב הרי שעל בתי הנגידים תמיד זרחה השמש...

אבל הייתה זאת עיירה שבה, למרות הזרמים האידיאולוגים השונים: בונדיסטים, ציונים, סוציאליסטים וקומוניסטים, חסידים ומתנגדים, אורתודוקסיה דתית ומשכילים, בעלי מקצוע למיניהם וסוחרים זעירים, יצרני נפות בבתים תחובים ומעופשים שסרחונו של הנפט דבק בהם כסרחונו של הגהנום, וגם תלמידי חכמים ורבנים היו בה, עולם ומלאו של הפכים שהשלימו זה את למקשה אחת. למרות כל זאת יאמר לשבחם שהייתה זאת אוכלוסייה של יהודים טובים, אנשים טובים, עיירה של חסד ורחמים, של אחדות גורל ודאגה לזולת, עיירה של גמילות חסדים. של נשים צדקניות שלא הרשו לעצמן להיכנס לשבת קודש כל עוד נשארה משפחה אחת שלא היה לה כדי קידוש שבת על פת של לחם. לא הייתה בבילגוראיי מחלקה של עזרה סוציאלית ממוכנת ומסודרת וביורוקרטית אבל היו לה נשים כגיטל משה איציס שידעה בדיוק על כל דצריך, ולא רק שידעה, היא גם עשתה למענם, הנה למשל סיפורה של אישה מופלאה זאת [תרגמתי אותו מיידיש מתוך הספר חורבן בילגוראיי].

קטע הקראה ע"י רבקה ניב.

"גיטל משה-איצ'יס [גיטל של משה איצ'ה] מתעסקת הייתה במצוות, היא הכירה את כל האביונים בעיירה, ידעה מי נזקק למעט מרק, מעט קומפוט לחזק את נפשו, היכן ישנה יתומה ענייה שיש להכניסה לחופה וקידושין, מי העני שידו אינה משגת אפילו לכובע לכסות בו את ראשו או זוג מכנסיים, כל צרכי הנזקקים רבצו על ראשה.

ערב שבת. בחוץ ירד שלג רטוב, חשוך היה בחוץ וחלקלק, אצל הסבתה גיטל'ע בבית מואר היה, חם, והניקיון הגיע לכל פינות הבית, האבא איצ'ה חזר מהתפילה, בירך את הכל ב'שלום-עליכם' מילא את הכוס ביין קידוש, והמתין לסבתא להצטרף אליו לקידוש, אבל היא הייתה עסוקה, הכינה משהו, ושמה את שהכינה בתוך סלסילה ונאנחה. אבא סימן לי להזמינה לשולחן, האב קידש והסבתה, דמעות בעיניה, ענתה אמן. היא לא הסבה לשולחן האוכל ורק אמרה: "חינקה'לע לא שלחה היום כדי לקבל מנת אוכל, אני חייבת לגשת אליה ולהביא לה אותו, לא אוכל עד שלא אעשה זאת". הבעתי באזני סבתי את דעתי שאם לא שלחה, כנראה שלא הייתה צריכה.

סבתה שמה בידיי חבילה ובידיה נטלה את סלסילת האוכל ושתינו יצאנו לרחוב החשוך המרוצף בקרח חלקלק. חינקה'לע גרה לא הרחק מהגשר, עלינו במדרגות החשוכות ונכנסנו לביתה. בחדר בער נר של שבת. חינקה'לע הזקנה שכבה על המיטה, רעבה הייתה, בחלק האחר של הבית הסתובבו ילדים יחפים, על אף עיוורונה, הבחינה בנו וצעקה בשמחה: "גיטל'ע, ברוכה תהיי! סבתה הוציאה את החלות, מעט יין ודגים, אני יצאתי את הבית ממררת בבכי, סבתי הדביקה אותי, בנחת רוח אמרה לי: "בואי ילדתי, עכשיו כשלרעבים ירווח, נוכל גם אנו לאכול".

ילדי הרחוב מתעמרים היו בגד'ל [שוטה ומשוגע העיירה], והוא בקרוס עליו עולמו, נוהג היה לקרוע את מלבושיו. מגיע היה לחלונה של גיטל'ע, ערום, והיא נוהגת הייתה לתת לו פרטי לבוש ומעט אוכל.

שיינדל פלאם נוהגת הייתה לעתים קרובות לשבת אצל גיטל'ע במטבח, סוחר מוורשה שהיה מתארח ואוכל בביתה, הבחין פעם בשיינדל והעיר שחברתה לא רצויה לו, ואין הוא חש בנוח לאכול כשהיא במטבח. גיטל ענתה לו: "לך לאכול לאן שרק תחפוץ, איני צריכה אותך כלל, הם: גד'ל, שיינדל, ואחרים צריכים אותי, ועבורם אני חייה"...

... אבל היטלר יימח-שמו, לא התחשב במעשים טובים, היא הושמדה עם בנה שמואל-אליהו ומשפחתו.

רבקה גולדשטיין מתוך 'חורבן בילגוראיי' עמוד 199

ישראל בר-און:

עיירה זאת של יהודים צדיקים עלתה בלהבות ו ב 2 בנובמבר 1942 חוסל הגטו. אחרוני יהודיה נשלחו להשמדה לבלז'ץ, חלקם נרצחו בצעדה לתחנת הרכבת בעיירה סמוכה, לרוצחים הגרמנים ועוזריהם האוקראיניים הספיק שמישהו יצא מקו השורה הצועדת כדי לקטול את חייו, שעות של צעידה בלי להניח להם לשנייה אפילו כדי לעשות את צרכיהם, ואותם מסכנים שכבודם לא הניח להם להרטיב במכנסיהם, וניסו לחמוק לשולי הדרך לא חזרו עוד לשורה, איש גם לא עצר כדי לפנות את הגופות. רחובות בילגוראיי מלאו בגופות נרצחים, ובתעלות הניקוז שלצדי הרחובות זרמו מימי ביוב מזוהמים שנמהלו בדם זכים וטהורים. בעיירה נעשה מצוד אחר יהודים במקומות מחבוא: מרתפים ועליות גג לתוכם נדחקו המסתתרים על נפשם עד כי דבקו גופיהם זה לזה מבלי שיוכלו לנשום. כשנמצאו במחבואיהם רצחום בו במקום. אותם שנמלטו ונתפסו ואחרים, אספום והוליכום לבית הקברות ושם נערכו אקציות רצח שתועדו בצילומים שאין מלה הולמת לתאר את גודל הזוועה המונצחת בהם.

בילגוראיי נותרה נטולת יהודים, מה שנותר עומד על יסודותיו לאחר השריפה וההפצצה, בתים וחנויות של יהודים נבזז, ולא חלף זמן רב עד שנמצאו להם בעלים מקומיים: חלקם שרצחו וגם ירשו וטענו שהם נולדו וכל חייהם גרו שם. כל כך השרישו את השקר עד שהחלו להאמין בו. מיעוט מיהודי העיירה חזר אליה לאחר המלחמה לראות מה נשאר בה, או לעסוק במלאכת הקודש של האקסהומציה, [גאולת המתים], וחזרו ונשנו אותם חזיונות שהיו בכל עיר ועיירה אחרת בפולין. מבתי היהודים הציצו פנים אחרות, ועל פניהם הצטייר סימן שאלה: מה? אתם עוד חיים?...

היטיב לתאר זאת בן העיירה שלנו מ. רפפורט מאוסטרליה בדפים שכתב ב"חובן בילגוראיי" [עמ' 131-132] אותם תרגמתי מיידיש

אבקש את דפנה ברפמן להקריא קטע זה:

דפנה ברפמן:

"לפני ראש השנה בשנת 1944, מיד לאחר השחרור, הגעתי עם הצבא הפולני ללובלין, יום לאחר ראש השנה הלכתי רגלית לבילגוראיי, לא נמצאה אז שום רכבת לאותו כיוון.

עם כניסתי לעיירה אפפה אותי מרה שחורה, נולדתי בבילגוראיי וגרתי שם עד פרוץ המלחמה. עברתי ברחובותיה בחצי היום וכמעט שלא הכרתי אותם, כך למשל רחוב לובלסקי, השוק הגדול – כיכר העיר, המרכז הרוחני מקום בו היו בית הכנסת, בית המדרש הגדול, בית המדרש הקטן, בית המרחץ, בית השחיטה, החדר זיכרון יעקב, בית הקברות הישן, ביתו של הרב הזקן, ביתו של הרב החדש מבלז ר' מרדכי זצ"ל, השטיבלך השונים, הכל היה למקום לשממה משמימה ופראית, מקום שרגל אדם לא דרכה בו עוד.

הרחובות היו מרוצפים במצבות שאותיות יהודיות חקוקות היו בהן, חיל ורעדה אחזוני, חשתי כמו צועד אני בבית קברות.

נכנסתי לחנות לקנות חתיכת חמאה, עטפו לי אותה בדפים מהש"ס הווילנאי, קפאתי על מקומי, זכרתי עד כמה היה קשה ליהודי לקנות ש"ס זה בעבור חתנו שביקש ללמוד ספר זה, והאותיות מהדף הקרוע שבידי נגנו באזני את צלילי ניגון הלומדים אותו "אמר אביי ורבא". יצאתי מן החנות, את החמאה זרקתי ואת הדף הקרוע היקר החבאתי בכיסי.

בית הקברות האחרון שהיה בשימוש יהודי בילגוראיי עד פרוץ המלחמה, אף הוא נראה כמקום מגודל פרא, האלונים הגבוהים נכרתו ולא היו עוד, המצבות נעקרו, הקירות שמסביב לבית העלמין נהרסו. את בית הקברות ליד לייזר קיגל לא ניתן היה כלל וכלל להכיר, נבנו עליו קסרקטינים וסללו עליו רחוב מאבני מרצפת.

בבילגוראיי שרדו את המלחמה מספר אנשים שהסתתרו בעליית גג מעל לדיר של חזירים, הגיסים שלי ברוך וורמוט והרש זילברמן עם בת, בני הוכמן עם בנו, משה בוים מת בתוך בונקר.

כך נראתה בילגוראיי שלי אחרי החורבן הגדול, בעניים דומעות עזבתי ומאז מהדהדות באזני המלים "יתגדל ויתקדש"...

The following was written by M. Rapaport from Australia. It describes his feelings and what he saw upon his return to the town in 1944.

Before Rosh Hashannah of 1944, soon after my release, I arrived in Lublin with the Polish army. A day after Rosh Hashannah, I walked to Bilgoraj. There were no trains to that direction.

Upon entering the town, I was wrapped with melancholy. I was born in Bilgoraj and lived there until the war. I passed through its streets and nearly didn't recognize them. Such was Lubelski street, the big market place- the city square, the spiritual center where the synagauge, the big Beit Hamidrash, the small Beit Hamidrash, public bath house, slaughter house, the Zichron Yaakov room, the old cemetery, the home of the old rabbi, the home of the new rabbi from Belz, R. Mordechai the Tzadik z"l, the various Shtibalach were, all was transformed into a desolate wilderness, a place in which no man's foot ever stepped again.

The streets were paved with tombstones carved with Jewish letters. Fear and trepidation held me, I felt as if I was walking in a graveyard.

I entered a shop to buy a piece of butter. They wrapped it with pages from the Vilna Mishna (Shas). I froze. I remembered how hard it was for a Jew to buy Shas for his son-in-law who had wished to study that book, and the letters from the torn page played in my ears the sounds of the tune of those who studied it "Said Abaye and Rabba". I left the shop, threw the butter and hid the precious torn page in my pocket.

The last cemetery used by the Jews of Bilgoraj until the war also looked like a vandalized site. The tall oak trees were cut off and no longer existed, the gravestones were uprooted. Walls surrounding the cemetery were destroyed. The cemetery near Leyzor Kigel was beyond recognition, barracks and a road of tiles were paved over it.

Few people who hid in an attic above a pigsty survived the war- my brothers-in-law Baruch Vermut and Hirsch Zilberman with a daughter, Benny Hochman with his son. Moshe Boim died in the bunker.

This is how my Bilgoraj looked after the great destruction. With tears in my eyes I left and since then, these words echo in my ears, "Yitgadal Ve-Yitkadash….."

Translated by Dafna Brafman

ישראל בר-און:

הסופר הדגול חתן פרס נובל לספרות יצחק בשביס זינגר, בספרו בית דין של אבא, מספר על משפחתו בסדרת סיפורים קצרים ומקסימים, רובם מתרחשים בבית הדין של אביו [שהיה דיין] ברחוב קרוכמלנה שבוורשה, הוא מדבר על בני משפחתו ומתאר אותם בחום ובאהבה אך גם מבקר את חולשותיהם ומשבח את סגולותיהם. בספר זה הוא כמעט ולא מזכיר את בילגוראיי למעט עמודים ספורים בסיפור לאחר החתונה, שבו מככב סבו שהיה רב בבילגוראיי. מעניין לראות איך התנהגה סמכות רבנית בעיירה שלנו בסוף המאה ה19 ובתחילת המאה העשרים. אני מבקש בזאת את חברנו שמוליק עצמון להקריא את הקטע שנכתב בידי בשביס זינגר.

שמוליק עצמון:

מקריא את בשביס זינגר...

הדלקת נרות – אלקה שובל

ישראל בר-און:

הקראת שמות:

לכל אדם יש שם, על מצבה זאת מופיעים רק כ 200 שורות של קרבנות ובני משפחתם, רק שמות של כאלה שבני משפחתם וממשיכיהם דאגו להעלותם על קיר שיש זה, לכל אדם יש שם? לא ממש, יותר נכון יהיה לומר שלכל אחד מהקרבנות היה שם, אך לנו כצאצאיהם אין היום את הכלים לדעת את השמות כולם. באומדן זהיר מאד מנינו 4379 קרבנות, ואנו בטוחים שהיו יותר, רק שאין לנו שום מידע עליהם: כשידוע לנו על הורים וילדיהם, בהרבה מקרים אנו לא יודעים כמה ילדים היו: ברור שיותר מאחד, האם היו שניים? שמונה? ולבטח שאין אנו יודעים את שמותיהם... לכן מסתבר שלא לכל אדם יש שם, אך לבטח לכל אדם היה שם. בשנים האחרונות הנהגנו שאנו קוראים את השמות שעל המצבה, ויצאנו ידי חובתנו... אך עוד כ 4000 קרבנות שדמם זועק מן האדמה, נפקדה זכותם ששמם ייזכר, ובמה נגרע חלקם? האם משום ששמם לא נחרט על המצבה היה מותם פחות ממות קדושים וטהורים? חשנו שאת המעוות יש ליישר – והמעט שיכולנו לעשות היה לרכז ולסדר את הרשימות כולן ולהעלותן לגל-עד וירטואלי, שם אף שם מהידועים לנו לא נגרע. והשמות כולם נמצאים באתר האינטרנט שלנו. נצחיות זיכרון זה תלויה כבר בנו ובממשיכינו. לכן השנה אנו עושים שוני במנהג הקראת השמות: רק אותם מבינינו הנמצאים פה יקריאו את שמות יקיריהם, ויהיו הם מיצגיהם של הרשימה המלאה הנמצאת באתר האינטרנט שלנו.

יזכור לנספים בשואה

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל-בָּשָׂר.

תֵּן מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל-כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִים וּטְהוֹרִים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים

אֶת-נִשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל שֵׁשׁ מֵאוֹת רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים וְנָשִׁים יְלָדִים וִילָדוֹת

שֶׁנֶּהֶרְגוּ וְשֶׁנִּטְבְּחוּ וְשֶׁנֶּחְנְקוּ וְשֶׁנִּקְבְּרוּ חַיִּים בִּידֵי מִפְלְצוֹת הַצּוֹרְרִים בְּגָלוּת אֵירוֹפָּה.

כֻּלָּם קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים. בָּהֶם גְּאוֹנִים וְצַדִּיקִים אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן וְאַדִּירֵי הַתּוֹרָה. בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם.

לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת-נִשְׁמוֹתַם ה' הוּא נַחֲלָתָם.

וּזְכֹר לָנוּ עֲקֵדָתָם וְתַעֲמֹד לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל זְכוּתָם. אֶרֶץ אַל-תְּכַסִּי דָמָם וְאַל-יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתָם.

בִּזְכוּתָם נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יָשׁוּבוּ לַאֲחֻזָּתָם וְהַקְּדוֹשִׁים לְזִכָּרוֹן תָּמִיד נֶגֶד עֵינֶיךָ צִדְקָתָם.

יָבוֹאוּ שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל-מִשְׁכְּבוֹתָם. וְנֹאמַר אָמֵן.

גרסה לזכר קורבנות השואה

אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזוֹהַר הָרָקִיע מַזְהִירִים אֶת כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל שֵׁשֶׁת מִילְיוֹנֵי הַיְּהוּדִים, חַלְלֵי הַשּׁוֹאָה בְּאֵירוֹפָּה, שֶׁנֶּהֶרְגוּ, שֶׁנִּשְׁחֲטוּ, שֶׁנִּשְׂרְפוּ וְשֶׁנִּסְפּוּ עַל קִדּוּשׁ הַשֵׁם, בִּידֵי הַמְרַצְּחִים הַגֶּרְמָנִים וְעוֹזְרֵיהֶם מִשְּׁאָר הָעַמִּים. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵם בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמוֹתֵיהֶם, ה' הוּא נַחֲלָתָם, בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם, וְיַעֶמְדוּ לְגוֹרָלָם לְקֵץ הַיָּמִין, וְנֹאמַר אָמֵן.

קדיש

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. אָמֵן. בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵה, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵה, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. אָמֵן. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. האבלים: (פוסעים שלוש פסיעות לאחור) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.

לפני חודשים ספורים הצטרפו חברים חדשים לארגון – משה וקסברג אמו ברכה ברוניה ילדת 1926 בבילגוראיי, ואחיותיו. משה הגיע באחד הערבים לביתי ועמו בתו חן וקסברג. הם סיפרו לי שחן, תלמידת תיכון, יוצאת בתוך שבוע לפולין במסגרת כיתת בית הספר שלה, ולבקשתה תעבור הכיתה בבילגוראיי, הם שאלו אותי אם נוכל לסייע להם. יצרנו קשר מיידי עם ארתור בארה בבילגוראיי. והוא ניאות לפגוש את הצעירים. חן וקסברגר שנמצאת עם משפחתה כאן סיפרה לנוכחים באזכרה על הסיור שבה השתתפה, סיפרה שארתור בארה המתין להם בכניסתם לעיירה, חבר לאוטובוס של הכיתה, הראה להם מקומות בעיר והביאם אל בית הקברות היהודי בעיירה, הכיתה ירדה מן האוטובוס וערכה שם טכס קצר. חן סיפרה לבני כיתתה וכנ"ל גם לנו באזכרה על מעשה הרצח שנעשה בשני דודיה ששרדו את המלחמה ברם משחזרו לעיר נרצחו באכזריות בכיכר העיר. נוכחותה של חן הצעירה המקסימה באזכרה ודבריה היוו משב רוח מרענן בעצם העובדה שהמורשת ו"לפיד הזיכרון" שהועבר מבני דור ראשון לשני לא כבה גם אצל בני דור שלישי. וחשוב שכל אחד מאתנו ילבה את הלהבה הזאת אצל צעירינו כפי שמשה וקסברג עושה.

שמואל בן ארצי – מהבית הואן כתב שיר על בילגוראיי, את השיר הלחינה שושיה בארי דותן מנתניה, אף שאינה ממוצא בילגוראיי נאותה לבקשתו של שמואל ובאה לכאן להיות אתנו, ובמעמד זה של האזכרה היא תשיר עבורנו את שירו ושירה.

שושיה שרה את השיר.

ישראל בר-און:

גבירותיי ורבותיי, חברי ארגון יוצאי בילגוראיי. תמה אזכרת בילגוראיי 2010. תודה לכל מי שבא וכיבד את האירוע, שנתראה בשמחות.

רבקה ניב אלקה שובל אלישבע הניג לבית בר-און צבי מילר צבי מילר מחפש שמות במצבה

דפנה ברפמן רחל בר-און מאחור יעלי בר-און שרה ובני אבינון ובתם מיכל רינה ויינברגר רבקה ניב ודפנה הנקה זיברצוויג

אסתר אדלר לבית ברגרפריינד משה פך רום מרים ואפרת בת ונכדת משה פך וייסר יצחק אולמר אליעזר

זהבה בית הלחמי שלמה הרמן זאב שינוולד שרה שרף ומאחוריה אסתר אדלר דלית נדל

אריה ברגר [י] מינץ מלכה [ש] בייזר הינדה שמואל ונעמי טנא לאה נבו [מינץ] שמואל עצמון וירצר

רחל שיינזינגר לבית ברגרפריינד אסתר עילם שפיטלניק שמעון בארי לבית ברגרפריינד נעמי ויצחק שרף יוסף שרף

ישראל קורן ברכה ברוניה וקסברג ובנה משה שרה, שלמה ונעמי שרף חן וקסברג צבי מילר, מאחור מצלמת יעלי בר-און

בני הזוג צבירן תמונה קבוצתית חיה קמין, לאה נבו והינדה בייזר באמצע אלי אולמר, אלי פך

תמונות קבוצתיות

ישראל בר-און מנחה את האזכרה

שושיה שרה את שירו של בן ארצי

רבקה ניב בקטע הקראה ובארגון קריאת שמות הנספים, ודפנה ברפמן בקטע הקראה

ישראל בר-און חן וקסברג מספרת על הביקור בבילגוראיי אריה ברגר – "המתעד הלאומי"

רבקה ניב מארגנת את הקראת שמות הנספים

שמוליק עצמון מקריא את בשביס זינגר