וידוי אישי
בעיירה בילגוראיי ביקרתי לראשונה ב 2007, מעולם קודם לכן לא הייתי בה.
נולדתי שש שנים לאחר שנשרפה ונחרבה. אני נצר למשפחה שחייה בעיירה ונמלטה ממנה לאחר
שחוותה את חורבנה כאשר השלטון הרוסי שהחליף את השלטון הגרמני באזור פינה את העיירה
לפני שהחזירה לידיים גרמניות.
את הסיפורים על העיירה שמעתי מאבי,
אני מודה שנשאבתי לתוך העניין הבילגוראיי בתהליך שתחילתו סקרנות, ואחריתו
אותו קשר אישי ופיסי אובססיבי שלא ניתן לנתקו... את האתר הזה עשיתי למען הזיכרון, של אותם שהכירו את העיירה,
למען אנשי דור שני שלא הכירו את העיירה וידעו עליה מסיפורי הוריהם, אם סיפרו להם, ולמען הדורות
הבאים העתידים להמשיך אותנו שלא ידעו את העיירה ושאנו, הוריהם לא ידענו מספיק כדי
לספר להם. היא מוקדשת ליהודיי בילגוראיי - קורבנות הצורר הנאצי ועוזריו, שעונו
ונטבחו ושלא זכו להיטמן בחלקת קבר. והיא מוקדשת להורינו, אותם שקמו מן ההריסות
זקפו גב והוכיחו את הפנומנה המכונה "היהודי הנצחי" והוסיפו לכך את צרוף
המלים "היהודי הזוכר" והיא מוקדשת גם לילדינו בתקווה שתסייע ולו במעט
להספיג בנפשותיהם את האהבה וההערכה לסביהם וסבתותיהם, לאורח חייהם ונחישותם להיות
יהודים בשעות של מצוקה ובשעות של קורת רוח והתרוממות הנפש. ושידעו ככל שניתן על
העבר למען זהותם בעתיד.
אני מודה לכל מי שצפה באתר זה. אשמח לקבל את הערותיכם, ומתחייב לעדכן אותה
ככל שאצבור חומר נוסף.
ישראל
בר-און.
בן לרחל למשפחות זיצר
דורנבויים [מזמושץ] ושמואל בר-און למשפחות ברון ובלפר
[בילגוראיי].
בחזרה לדף הקודם
