תיבת טקסט: בחזרה לדף הקודםחברי ארגון נכבדים                            דף מידע 088                                   30.11.10                                    

previous2הנידון: על יהודיי בילגוראיי – קטע שכתבה מורה פולנייה [מתוך אתר בילגוראיי באינטרנט בפולנית]

 

 

 

חברתנו דליה בר, העבירה לידינו קטע בפולנית שמצאה באתר האינטרנט של העיר. הקטע שקיבלנו נכתב על ידי מורה פולנייה בילגוראיית ומסתמך על ידע אישי שלה וזיכרונותיה מהתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. היות שכאמור הוא מופיע באתר במקור בשפה הפולנית, ומשום שלא נמצא לנו מתרגם, טרחה דליה ובעזרת חברה תרגמה את הקטע לעברית ושלחה לנו אותו מחדש. – אנו מבקשים בזאת להודות לדליה גם על היוזמה וגם על הטרחה, ומעבירים בזאת את הקטע המתורגם לכלל חברינו. [ראה הקבצים המצורפים]

 

מספר הערות מקדימות לפני שתקראו את הכתוב בו.

 

·      חשיבותו של הקטע הוא בעצם היותו מבט על יהדות בילגוראיי בעיניים לא יהודיות.

·      אין להתייחס אל הקטע כאל מסמך היסטורי במשמעות המלאה של מושג זה - שכל פרט בו הוא עובדה שנחקרה ואוששה ושכל הכתוב בו מדויקמשום שהכותבת אינה היסטוריונית, ונקודת המבט שלה היא חיצונית ואינה מאוזנת עם ראייה מבפנים. כאחת שחייתה לצד יהודים היא הבחינה ללא שום ספק בדברים אך לא תמיד ידעה והבינה את המשמעויות של הדברים עליהם היא כותבת כי אחרי הכל היהדות היוותה עבורה תרבות זרה והיא מעולם שלא התחנכה על ברכיה של תרבות זאת ולא הייתה חלק ממנה וממנהגיה. לכן הסבריה לדברים בחלקים רבים הם על בסיס הנחות ופרשנות אישית למראה עיניהשכשכאלה הם מרתקים בפני עצמם, כי יש להניח שדרך ראייתה את היהדות הבילגוראיית, התנהגותה, ומנהגיה, הייתה גם ראייה רווחת של נוצרים נוספים בני דורה, מי באותה מידה של מתינות יחסית ומי במידה רבה יותר של קיצוניות, ובספקטרום שבין טולרנטיות ועד שנאה אנטישמית, בוז וזלזול.

·      להתייחסויות רבות שלהמצאתי התייחסויות מקבילות מהצד היהודי, הן בזיכרונות של יהודיי בילגוראיי [כתובים, או מסופרים, וחלקם בראיונות מוקלטים ומצולמים שערכנו לבני דור ראשון] או בספרים שנכתבו על ידי בני העיירה ושנמצאים בידינו וכמובן בספרי היזכור של בילגוראיי [חורבן בילגוראייבעריכת אברהם קרוננברג המביא עדויות רבות של כותבים רבים מבני העיירה, והספר "בילגוראיי יזכור בוך" שכתב  מ. טייטלבוים] – השוואה בין הסיפורים היהודיים [שגם בהם קיימות גרסאות שונות ולא אחידות] לבין סיפורה של המורה הפולנייה אינם תמיד תואמים זה לזה.

·      ביסוד הבחנותיה של הכותבת הנוצרייה יש אלמנטים שונים, חלקם נשענים על "Common sense" יש לא מעט הגזמות ["יהודים מיליונרים"], יש מעט גלוריפיקציה, יש גם מעט דעות קדומות, אך כל זה חשובכי ניתן מכך ללמוד על צורת ההערכה והחשיבה של פולנים בתקופה ההיא לגבי היהדות והיהודים.

·      יש לזכור שהכתיבה נעשתה בדיעבדלא לפני המלחמה כשיהודים עוד היו במקום, כי אם כנראה שנים אחדות לפני שהלכה לעולמה. ופרספקטיבה של שנים יש להבין שייתכן שדעותיה על היהודים השתנו או שפרטים מסוימים נשתכחו או נתרככו וצבעם דהה, כך גם עצמת הרגשות, או שבינתיים חלה התפייסות בינה לבין עצמה בכל הקשור ביהודים שהיו ואינם עוד, ואולי קל יותר לכתוב עליהם כשהם כבר אינם מהווים שום פקטור לוקאלי לטוב או לרע, והכתיבה הייתה אולי אחרת אם הייתה עושה זאת בזמן אחר.

·      מדהים לראות עד כמה האישה הזאת זוכרת אנשים ואירועים, שמות, מקצועות, סיפורים ואולי רכילויות שכנראה עשו גלים בבילגוראיי של אותם הימים [למשל סיפור מאסרו של גביר יהודיהסבא של דליה בר - היא כותבת על כך כאילו הייתה בסוד העניינים ויודעת שהכול נכון ומדויק] רכילויות להם היא מתייחסת כעובדות שאין לערער עליהן. ומעשה שהיה כך היה לדבריה: "ידוע הסיפור על הסוחר ארבספלד שנסע עם אשתו ובנו לבוליביה נעצר על ידי המכס מצאו בביתו סכום גדול של דולרים. הכסף הוחרם כמובן. מקרה אחר הוא מתן נדוניה לביתו טובה בסך 300.000 זלוטי שהיה מספיק לקנות 10 בלוקים  של מגורים ותחזוקתם". וזה מרתק ומלמד המון עד כמה היו אנשים קשורים זה לזה בטבורם בעיירה ויהודים ונוצרים ידעו בדיוק מה מתבשל בסיריהם של השכנים, וכיצד בת קול שהייתה יוצאת מפי מישהו הפכה ל"סחורה מבוקשת" בעיקר אם היא נמכרה ללא תמורה ולא היה צורך לשלם בעבורה.

·      לנתונים סטטיסטייםכמות יהודי העיירה % מכלל האוכלוסין וכד' יש להתייחס "בעירבון מוגבל" אין להניח שהנתונים נכונים או מדויקים ולא הייתה לשכה מרכזית לסטטיסטיקה שעל ממצאיה היא יכולה להישעןהיא כותבת בכלליות שרוב היהודים בפולין חיו בעיירות קטנות והיוו בהרבה מקומות מחצית מהאוכלוסייההיו עיירות בהם היהודים היו 98% מכלל העיירה למשל איזביצה, ובבילגוראיי הם לבטח היו יותר מ 60% לא כפי שהי כותבת].

·      למי מאתנו שאינו יודע על ייחוסו הסוציו אקונומי ובכן לדבריה "למשפחות המיליונרים השתייכו: ארבספלד, טייר, קלנדל, הרמן, וקשול, יזורפווגרינאפל, לרובם היו חשבונות בנק בשוויץ ובאוסטריה" [איך היא יודעת?]... ובכן דליה בר [ארבספלד] ושרה אבינון [גרינאפל], תתחילו לחפש חשבונות בנק בשוויץ ואוסטריה אולי תמצאו איזשהו מליונרצ'יק?...

·      רבקלה ניבהנה מה שהיא כותבת על הגלידות שמשפחתך מכרו: "יהודים אכלו רק נקניק בקר, שהיה יקר יותר מנקניק העשוי מחזיר, זאת מטעמי הדת. את הנקניק ניתן היה לקנות בחנות של פוקס- אשר מכרה גם גלידות מתוצרתה. מאז לא אכלתי גלידות מעולות כאלה".

·      חלק מהדו"ח כותרתו "מאפיינים" הכוונה למאפיינים של יהודיי בילגוראיירובו של חלק זה מתעסק בזיקה של יהודים לכסף, כמה הם חכמים כשמדובר בעשיית הון, כמה הם מספסרים ועד כמה זאת מצווה "לדפוק" את הגויים, מחלק זה עולה ריח לא כל כך טוב בעיקר כשהנאמר בו נאמר מתוך אמונה שכך הדברבקיצור סטריאוטיפים מוכרים שנעשו בהם שימושים רבים להבאשת ריחו של היהודי שלא לדבר על מעבר לזה.

·      עם כל זאת, קשה שלא להתפעל מהדו"ח הרחב והמסודר הנוגע כמעט בכל אספקט של החיים היהודיים בבילגוראיי, אפילו שלפעמים הכתיבה מעלה חיוך בשל הגישה התמימה בהבנת דברים

 

ישראל בר-און.

 

 

יהדות בילגוראיי על פי פרק ההיסטוריה באתר העיר

 

מאת סטפניה קייאסינסקה  מורה

תרגום מפולנית – דליה בר

 

עד מלחמת העולם השנייה 1939 היהודים היו  60% מכלל האוכלוסייה. מכיוון שגדלתי והתחנכתי בסביבת משפחות יהודיות,הכרתי את המנהגים והטקסים שלהם.

 

אני רוצה להעביר לדורות הבאים את הידע שלי מכיוון ששנים רבות חיו היהודים בין הפולנים והשפיעו לא מעט על הסביבה, אי אפשר למחוק את היהודים מן ההיסטוריה שלנו.

 

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו בפולין כ3 -  מיליון יהודים בערך% 10 מהאוכלוסייה. רובם גרו בערים קטנות. לעיתים קרובות היהודים היו מחצית מן העיירות הללו. מניחים שיהודים התיישבו בבילגוראיי במחצית השנייה של המאה הארבע עשרה. בילגוראיי קבלה מעמד של עיר בשנת 1578. אבל הישוב היה קיים מאות שנים לפני שבילגוראיי הוכרזה לעיר.

 

לפני מלחמת העולם השנייה היו בעיר 12 רחובות ואלה הם:

1.              רינק עכשיו כיכר וולנושץ

2.              שבסקה

3.              זמויסקה

4.              קוסשציושקי

5.              3 מאיה

6.              נדסטבנה

7.              פרמפולוסקה

8.              לובלסקה

9.              אוגרודובה

10.          רגזסקה

11.          פשמויסלובה

12.          טרנוגרודה

 

יהודים חיו בין הפולנים אבל היו מספר רחובות ש  % 90  מיושביהם היו יהודים. לובלסקה, פרמפולסקה, ורינק. המשפחה שלי גרה בצד הצפוני של הרינק והיינו משפחה פולנית יחידה באזור. גדלנו יחד עם ילדים יהודים ולא הייתה שום בעיה. אם היה ריב בין הילדים ההורים היו מחטיפים לנו ובזה נגמר העניין. המגע עם היהודים היה יומיומי ואנחנו רכשנו את שפת היידיש ואת המנהגים של השכנים. אחותי הבכורה סטניסלבה ואחי טדיאוש לודביק דיברו יידיש שוטפת ובמבטא נכון. אני ואבא שלי דיברנו יידיש פחות טוב מהם.

 

 

 

אספר סיפור מן החיים:

כאשר אחותי התחילה לענות להורי ביידיש אמי שלחה אותה לכפר קרשוב לסבתא הלנה לוקש לוסיקובסקי כדי שתתחנך בין ילדים פולנים.  בלילה הילדה התעוררה בבכי גדול ואיש לא הבין מה רצונה. סבתא רצה בהיסטריה לבעלת המכולת היהודייה וזו הסבירה שהילדה רוצה סוכריות. מתברר שסבא קנה לה סוכריות בערב. היא נרדמה והסוכריות נפלו.

 

אחי טדיאוש היה בורח מן הבית עם ילדי יהודים לחדר. ילדי יהודים התחילו ללמוד בגיל חמש,  קריאה כתיבה,  דת וחשבון. החדר היה בפינת רחוב לובלסקי לגדות נהר הביאלה לדה. בסמוך היה בית הכנסת ובית המדרש. ברגע שאחי התחיל להגיד תפילות ביידיש הוא קבל מכות מן ההורים ויותר הוא לא הלך לחדר.

 

כל זה קרה לי שהלכנו לבית הספר בגיל 7. במבט לאחור כילדה ובהמשך כמורה  ש   60%  מתלמידיה היו יהודים אני יכולה להגיד שהילדים היהודים היו תלמידים מצטיינים ממושמעים ואדיבים וכיבדו את סמכות המורים. לא זכור לי שילד יהודי קבל ציון מופחת בהתנהגות. ילדים יהודים שהגיעו לבית הספר בגיל 7 הובילו במקצועות הריאלים. גם אלה שעם בואם לבית הספר לא דברו פולנית עד סוף החורף כבר דברו, כתבו וקראו פולנית. איך הם עשו זאת אין לי הסבר.

 

ילדי היהודים התייחסו בכבוד רב להוריהם והיו ממושמעים. לא ראיתי הורה יהודי מרים יד על ילד או מכה אותו בחגורה ומושך באוזנו כמו שהיה מקובל במשפחות פולניות. היו בעיר כמה בחורים שלא רצו לחבוש כיפה אלא כובע קסקט כמו הגויים. הם היו מחביאים להם את הכובע והם היו קונים חדש אלה היו בחורים חברים בארגון הבונד.

 

הילדים היהודים היו פיקחים מאד. יום אחד בא רופא לבדוק את הילדים בכיתתי. כאשר הגיע תורה של הילדה אסתריקה הרופא גילה כתמי מחלה על עורה. הרופא כעס עלי שלא הבחנתי במחלה והזעקתי אותו. באותו הרגע הילדה אמרה לרופא  שבבוקר לא היו שום כתמים זה הופיע רק עכשיו.  כך אסתריקה מנעה הגשת תלונה נגדי.

 

מקורות פרנסה

היהודים בעיר היו תעשיינים,  סוחרים ובעלי מלאכה. היו ביניהם מיליונרים ודלפונים.למשפחות המיליונרים השתייכו: ארבספלד, טייר, קלנדל, הרמן, וקשול, יזורפוו,  גרינאפל, לרובם היו חשבונות בנק בשוויץ ובאוסטריה. מי שהפקיד כסף באוסטריה הפסיד הכול לאחר האיחוד עם גרמניה.

ידוע הסיפור על הסוחר ארבספלד שנסע עם אשתו ובנו לבוליביה נעצר על ידי המכס מצאו בביתו סכום גדול של דולרים. הכסף הוחרם כמובן. מקרה אחר הוא מתן נדוניה לביתו טובה בסך 300.000 זלוטי שהיה מספיק לקנות 10 בלוקים  של מגורים ותחזוקתם.

 

גם לאחרים היה טוב. רופא השיניים אהרון קמינר, בעל הדפוס ברל קמינר, אחיין דוד קמינר (פסנתרן בבית הספר למוזיקה בווארשה).

 

אבל בדרך כלל היהודים היו עניים: זגגים, עושי חבלים, סבלים, מחלקי מים, ובעלי חנויות שהמלאי שלהם לא היה שווה 100-150 זלוטי. בעלי חנויות שלא היו להם תנורי חימום לחורף או תאורה למרות שבעיר היה חשמל משנת 1928. בחורף יהודיות היו עטופות במעילים ובצעיפים נעולים במגפיים. ואת ידיהם חיממו  מעל סירי מתכת מלאים גחלים מפחם.

 

אחדים מן היהודים עסקו ברוכלות מכפר לכפר. מכרו בגדים, בקבוקים, עצים וכיוצא באלה. היה עובר בכפר וצועק אלטה זאכען. לפעמים היה מקבל כמה גרושים ולפעמים רק מחליף סחורה בסחורה. היהודים העניים היו הולכים לכפרים הקרובים וחוזרים בשעה 6:00 בבוקר עם כדים מלאים חלב ומוכרים אותו ליהודים שבעיר. הפולנים היו קונים חלב מן הרפתנים שבעיר.

 

מאפיינים

ליהודים היו שיטות מכירה ומנטאליות שונה משלנו.

לדוגמא: דוד של בעלי רצה לקנות חליפה. הלך לסוחר בגדים .הסוחר הראה לו חליפה ודרש תמורתה  120 זלוטי (סכום אסטרונומי ) דודי הציע 15 זלוטי. לאחר ויכוחים רבים כשהיהודי ראה שדודי עומד לעזוב את החנות הוא נתן לו את החליפה ב 25 זלוטי.

 

יהודים נהנו להתמקח על מחירים. לנו הם קראו גויים והייתה מצווה לסדר אותנו. לדוגמא: בזמן הכיבוש הגרמני באה אלינו יהודיה למכור קמח. אמי בקשה דוגמא מהקמח. היהודייה הוציאה ניר מקופל שבו היה קמח והראתה אותו לאמי. אמי קנתה 20 ק"ג קמח. לאחר שבועיים התברר שקבלנו קמח נחות מזה שהיינו אמורים לקבל. לאחר זמן שמחיר הקמח עלה היא עוד טענה שאנחנו הרווחנו מן העסקה.

 

סיפור אחר הוא על הסוחר ארבספלד שהיו לו בתים ברחוב  שלושה במאי 35. הוא היה קניין של מנסרות עץ באזור. היה לו גם מזכיר בגלל שהוא ידע רק לחתום את שמו בפולנית. מזכירו סרגי פבלו מספר את המקרה בא: הסוחר ארבספלד  קבע פגישה עם בעל מנסרה ומפקח יערות אזורי בשעה מסוימת בתחנת זביינציר. ארבספלד ידע שבעל המנסרה מעוניין לסגור עסקה. הוא שלח את המזכיר שלו ברכבת והוא עצמו הלך ברגל. בדרך תפס טרמפ עם עגלון או שנים תמורת סגריה או שתיים. ארבספלד ידע שהלקוחות יחכו לו כי הם מאד רוצים למכור. המוכרים המתינו שעתיים לבסוף הוא הגיע מתנשף וסגר עסקה בתנאים שלו.

 

סיפור אחר על פיקחות היהודים מסופר על אופה יהודי שבזמן ביקורת משרד הבריאות מצאו אצלו בלחם ג'וק. זומן היהודי לבית המשפט כנאשם. ישב בבית המשפט שמע את כתב האישום וביקש לראות מקרוב את הלחם עם הג'וק לפני שהוא מודה באשמה. השופט אישר. הביאו את הלחם.האופה לקח פרוסת לחם עם הג'וק בלע ואמר: או הצימוקים שלי. כמובן ללא המוצג זוכה האופה. סיפר לי את הסיפור הזה פרנצינס קניה המפקח.

 

כשהיה סכסוך בין יהודים היו פונים לרב והוא היה פוסק.  גם כשהיו סכסוכים בין יהודים ופולנים היו פונים לרב. אני מכירה כמה מקרים כאלה. לא תמיד שני הצדדים היו יוצאים מן הרב מרוצים.

 

סיפורי שבת

יהודים אורתודוקסיים לבשו מעילים ארוכים הסגורים מתחת לצוואר – שנקראו כפותות ועל הראש חבשו כובע קסקט ומתחת לכובע כיפה. הלבוש השתנה בהתאם לעונות השנה: פעם היה מצמר, סאטין וכותנה. יהודי גליציה הלכו גם עם כפותות, אולם על הראש חבשו מגבעת. היהודים המבוגרים התאפיינו בפאותיהם המגולגלות מאחורי האוזניים. את הזקנים אפיינו הזקנים הארוכים כמו הדמויות התנ"כיות שהכירו בציורי התנ"ך. מעמד הביניים- התלבש עפ"י האופנה האירופאית.

 

גרתי בסביבה בה היה עוני יהודי, השתתפתי בארוחותיהם. ארוחת בוקר הייתה קפה לבן, בצק אפוי עם בצל מעליו, לפעמים הייתה מרוחה שכבת חמאה דקה. או לקפה הגישו חתיכת חלה השזורה כצמת נשים. אצל היהודים העניים יותר הגישו לארוחת בוקר מרק בלבד, שהכיל תפוחי אדמה, אפונה ואטריות. המרק היה מועשר ע"י חתיכת חמאה, שבעלת הבית נתנה לכל אחד בצלחתו. בצל ושום יהודים אכלו הרבה מאד, מכיוון שהירקות האלה הגנו מפני מחלות.

בחגים או בשבתות אפילו יהודים עניים אכלו דג מלוח, "גפילטה פיש" שברוטב נמצאו צימוקים ושקדים מתוקים. בנוסף אכלו עופות ובגמר ארוחת הצהרים היה קינוח, שכלל "קיגל" העשוי מגריסים, אורז ומקרונים ואפוי עם ביצים, דבש ותבלינים. בארוחות החג על שולחן המכוסה מפה לבנה, הייתה מנורת שבעת קנים, או פמוטי כסף עם נרות דולקים. לאחר הארוחה הגברים והבנים שרו שירים עם מנגינה מקפצת - אך את התוכן לא הבנתי.

 

יהודים עשירים אכלו יום יום אווזים, תרנגולות ובשר בקר. מרק עוף מוגש היה עם "מנדלך" (שקדי מרק), שהיו עשויים בתנור. היהודים הכינו את המנדלך בקיץ – כשהביצים היו זולות. בשר בקר אכלו מבושל וברווזים ואווזים אכלו לאחר שנאפו בתנור עם שזיפים, על השולחן הייתה חלה דרך קבע. יהודים אפו עוגות מגרות וביסקוויטים. כאשר בארוחה היו מוגשים תפוחי אדמה, על כל צלחת הייתה חתיכת חמאה. אכלו רק נקניק בקר, שהיה יקר יותר מנקניק העשוי מחזיר, זאת מטעמי הדת. את הנקניק ניתן היה לקנות בחנות של פוקס- אשר מכרה גם גלידות מתוצרתה. מאז לא אכלתי גלידות מעולות כאלה.

 

היהודים שלא הקפידו בדיני הכשרות היו אוכלים נקניק מחזיר, שינקן ואף קנו זאת בחנויות של פולנים, לעיתים בעזרת אדם שלישי, אך לא עשו זאת בריש גלי.

 

כשנשים מרחו את עטיני הפרות לחליבה בשומן ויהודיה הייתה רואה זאת, לא הייתה קונה אצלם את החלב. לפעמים היו מגיעות אל בעל הפרה ומביאות עמן חמאה על מנת שישמן את עטיני הפרה לצורך חליבה. יהודים עניים גידלו עיזים. בזיכרוני מהילדות  הכמות הייתה בין 10-20 עיזים, אשר רעו בכיכר העיר (רינק). בדר"כ היהודים לא אכלו ארוחת בוקר, עד אשר לא הרוויחו את הפרוטה הראשונה, לעיתים גם לא נתנו לילדיהם לאכול. כפועל יוצא מכך, ניתן היה לראות בהפסקות שבין השיעורים את האמהות היהודיות מגיעות עם אוכל: סיר עם קפה לבן (ציקוריה וחלב) או מרק. מכך יצא שלעיתים הילדים אכלו ארוחת בוקר ב-10:00.

 

בכניסה לביתי היהודים הייתה מזוזה, וכל הנכנס היה מניח את ידו עליה ולוחש משהו- שמעולם לא שמעתי מה אמר. חושבת אני שזו הייתה ברכה לבית.

 

יהודים אורתודוקסיים היו דתיים מאד, כבר ביום ששי לפנות ערב, עבר עובד הקהילה ברחובות העיר והקיש במקלו 3 פעמים בדלתם של היהודים. נקישות אלה סימנו את כניסת השבת והחג. בשבת כל היהודים הלכו לביה"כ לתפילות חגיגיות. הגברים היו באולם שלהם והנשים בעזרת נשים. הרב – המורה הרוחני, ישב על הבמה, מופרד ע"י גדר מהקהל שבאולם. את התפילות הוביל חזן- בדר"כ יהודי בעל טנור יפה ביותר. השירה היהודית הייתה בעלת מלודיה עצובה והיא הייתה בעלת במולים רבים- מה שמאפיין את המזרח. חוץ מביה"כ, ליהודי בילגוראיי– היו מספר בתי תפילה. בזמן התפילה התעטפו מעל הבגדים, וכיסו את הראש "בבגד" משי המקושט בפסים שחורים שנקרא טלית. על המצח שמו "קוביה" (שאיני יודעת מה סימלה) הנקראת תפילין. בזמן התפילה נעמדו המתפללים לכיוון דרום מזרח- לכיוון ירושלים, הארץ המובטחת, קדו ושרו תוך התפילה. בזמן התפילה הסתכלו ב"ספר העבה" (ספר התורה). אם בבתי תפילה אחרים גם נעמדו לכיוון דרום מזרח – איני יודעת,   אך כך היה אצלנו. כשהתאספו כמה טנורים ובריטונים היה לנו קונצרט. הנשים התפללו מתוך ספר התפילה.

 

כל חג ליהודים הייתה מנוחה שלמה, אפילו קבלת מכתב ע"י הדוור- לא נפתח מפני שזה נחשב לעבודה. בחורפים את התנורים הפעילו נשים קתוליות עניות, שהגיעו מהכפר רפה, המרוחקת כ- 5 ק"מ מהעיר. אפילו כלים לא נרחצו לאחר הארוחה- אלא רק אחרי החג. הייתי עדה שאיכר הביא ליהודי כסף בחג, היהודי ביקש ממני שעברתי במקרה ברחוב, שאספור את הכסף ואקבל אותו מידיו. לאחר החג כמובן שהכסף הוחזר לבעליו.

חשיבות רבה הייתה לחגים: יום הדין - יום כיפור, ראש השנה החדש. יהודים לפני החג צמו והתפללו הרבה. הם האמינו שהדלקת נר בביה"כ והבאתו הביתה תביא עמה שנה טובה. ילדים פולניים ארבו להם בדרכם מביה"כ וכיבו להם את הנרות. היהודים שבו לביה"כ על מנת להדליק שוב את הנר ולהביאו דולק לביתם. אני הייתי בקבוצת הילדים שעשו את מעשה הקונדס הזה, הייתי בת 11-12 שנים. כשהיהודים התלוננו אצל הורי "חטפתי " מכות שלא אעז לעשות רע ליהודי שלא עשה לי כל רע. הורי החזיקו בדעה שיש לחיות עם כולם בהרמוניה, זאת עפ"י הפסוק : מה שלא נאה לך, אל תעשה לחברך".

 

חג הסוכות לזכר יציאת מצרים, בנו סוכות ובהן אכלו - כפי שאבותיהם עשו בדרכם לארץ המובטחת וחיו בסוכות.

 

באביב חגגו את חג הפסח, שהיה במקביל לפסחא שלנו. אכלו מצות, שהיו עשויות מחיטה, בצק דק בצורת גלגל, בגודל צלחת, דקור במזלג ואפוי בתנור. בשמונת ימי החג לא אפו ולא אכלו לחם. המצה הייתה תחליף ללחם בכל הארוחות. במשך החג השתמשו בכלים אחרים אשר לא השתמשו בהם בשאר ימות השנה.

 

קיים חג שהיהודים מתחפשים ועוברים בין הבתים ומביאים "משלוח מנות" שכלל דברי מאפה טעימים, גם לנו כשכנים היו מביאים.

 

מנהגי יהדות מיוחדים היו: בלידה, חתונה וקבורה. כאשר בבית מסוים נולד ילד, המלמד מ"החדר" הוביל לבית קבוצת  תלמידים, הורי התינוק כיבדו אותם בממתקים.

 

מתחת למיטת התינוק היה גרזן, ראיתי את זה בבית מסיים שתינוק בא לעולם. התינוקות הזכרים עברו טכס דתי מסוים.

 

לפני שזוג מתחתן, היה שידוך, ליהודים היו משדכנים - שזה היה מקצועם. הם איתרו את המועמדים לא רק בערים אלא גם באזור. השדכן "סגר" "תנאים" לגבי גובה הנדוניה, מעבר הגברת הצעירה, ורישום רכוש. הסדר כלכלי חייב את שני הצדדים, רק לאחריו נקבע תאריך לחופה. לפני החופה הגיע החתן,   בלווי גברים מבוגרים ותזמורת לבית הכלה. הטקס התקיים בחצר, מתחת לחופה המוחזקת ע"י ארבעה גברים, עמדה הכלה לבושה בלבן והינומה לבנה לראשה, החתן הובל ע"י שני גברים, עיניו היו מכוסות, כך סובבו אותו סביב הכלה שלוש פעמים. החליפו נדרים, אח"כ מנהל הטקס, הוריד לחתן את כיסוי העיניים כדי שיוכל לראות את כלתו. לאחר מכן הוגשה להם כוס יין ולאחריה זרק את הכוס על הרצפה. אם הכוס נשברה לחתיכות קטנות – סימן הוא להצלחת הנישואין. רקדו לצלילי התזמורת שהרכבה היה: כינור, חצוצרה, תופים וקלרינט. לצלילי התזמורת עברו מהחצר לבית, על הכסא ישבה הכלה. הבנות היהודיות לבשו בגדים בהירים  ורקדו וואלס, פולקה פוקסרטרוט. הנשים הנשואות לבשו בגדים כהים המקושטים במלמלה ותכשיטים,   רקדו ריקוד שורות "מיינפסה" שתי שורות זו מול זו כשידיהן על המותניים. בינתיים המנחה חילק עוגות "לייקח" לבנות שהיו משלמות לו 20 גרוש', כך היה המנהג. התסרוקות: לצעירות שער טבעי ונפוח, שהיה אופייני ליהודים. הנשואות הלכו עם פאות מכיוון ששער ראשן גולח, ועד המוות הלכו כך. היהודיות החילוניות לא התייחסו למנהגי הדת "הפרימיטיביים".

 

בזמן חתונה  גברים יחד עם החתן היו במבנה אחר, ישובים מול שולחן מכוסה במפה לבנה ונרות דולקים בפמוטים, לסעודת החתונה. בתפריט יה : דג מלוח, העשוי במספר צורות, דג ממולא מעולה, מיני בישולים, חלה ולייקח לתה. המשקה האלכוהולי היחיד ששתו היהודים היה ספירט נקי, אותו שתו בכוסיות כסף קטנטנות. בדר"כ לקחו חתיכות חלה, אותן הספיגו בספירט, ומצצו אותו מהחלה, וכל חיי לא ראיתי יהודי שיכור, על אף שחייתי אתם 25 שנה.

 

אורחי החתונה נתנו לזוג הצעיר מתנות – מוצרים שימושיים ליום יום, דברי אומנות ואפילו תכשיטים. יהודים חילוניים מהעיר, לא קיימו חתונות במקום, אלא נסעו לווארשה. אך קרה שלאחר שחזרו מוארשה, עשו קבלת פנים כשחזרו לעיר. לדוגמא חוסקה ארבספלד אשר הוזכר למעלה, חיתן את ביתו - עשה מסיבה מיוחדת למשפחות היערנים שעבדו אתו בעסקי העצים. הייתה זו ארוחה מפוארת שכללה משקאות צרפתיים, קוויאר, דגים,   בשר תרנגול הודו ועוגות טורט למיניהם. השיא היה בכמות הפירות האכזוטיים. האירוע היה מלווה ע"י תזמורת, רקדו ריקודים מודרניים. ובחרו את היהודיות המשכילות, לא שמרו על צניעות,  ורקדו עם גברים,   גם עם פולניים.

 

מעשה שהיה, חתן שהגיע אל מתחת לחופה בעקבות שידוך, לאחר קבלת נדוניה נדיבה, בעיניים מכוסות, גילה לתדהמתו שהכלה מכוערת ועם גיבנת. מיד לאחר הטקס נמלט על נפשו, כך היה נשוי לאישה שלא רצה מחד, ולא קיבל את הנדוניה מהצד האחר. למיטב ידיעתי לא קיבל גט, וימלט לבוליביה.

 

הידע שלי על החתונות, הוא מהסתכלות על חתונות רבות, שישבתי יחד עם ילדים נוספים על העצים, הסולמות, או אדני החלון בקומות הקרקע של הבתים. בילדותי חתונה יהודית או פולנית הייתה אחת האטרקציות.

 

בנושא הנישואין - בעיר שלנו שלא ניתן היה להסתיר דבר, היו שני מקרים שבהם נשים עזבו את בעליהן מיד לאחר החופה.  היה מקרה מיוחד, בו מכונאי התאהב באישה יפיפייה, חטף אותה והעביר אותה לעיר שימישיה. הכניסה בהסכמתה למנזר נשים, שם התנצרה, ולאחר מכן נישא לה. בזמן הכיבוש הגרמני הסתיר אותה ואת שלושת ילדיהם  ובמזל כולם ניצלו וחיו בבילגוראיי בכבוד הראוי.

 

כשמישהו נפטר במשפחה יהודית, הודיעו למוסדות הקהילה ולאחראים על הטקס. היו אלה אנשים שרחצו את המת ועטפו אותו בתכריכים, לפני הקבורה. אף פעם לא הייתי בבית שבו נפטר אדם, כך שאיני יודעת כיצד נראית הפרידה מהמת. אבל ראיתי פעמים רבות את התהלוכה לבית הקברות. התהלוכה צעדה תמיד בדרכים צדדיות שנקראו קיריוט, שהיה בפינת הרחובות 3 למאי וזובזיצקי. עכשיו על מגרש זה נמצא מגרש כדורגל של ביה"ס. הגרמנים בזמן הכיבוש כרתו את העצים שהיו בבית הקברות ובמצבות  השתמשו כחומר בניה. גם פרקו את גדר הלבנים שהייתה. בית הקברות השני היה בשכונת פיאטקה – רחוק מהעיר. שם עד 1939 היהודים קברו את מתיהם. בזמן הכיבוש הגרמני, בבית קברות זה בוצעו הוצאות להורג של יהודים. בהלוויה רגילה הוליכו את המת באלונקה המכוסה בבד שחור, אחריו הלכה המשפחה ומקוננות מקצועיות. תהלוכה עברה בזמן שפעמוני הכנסייה לא צלצלו. במידה והפעמונים צלצלו, עצרו מלכת ואת הגופה הניחו על האדמה, עד עבור הצליל האחרון. את המת הניחו בצורת ישיבה, מכיוון שהיהודים האמינו שכאשר אלוהים יקרא להם לבית דין אחרון- הם יהיו הראשונים להגיע. המצבות בבתי הקברות היהודיים היו מלבניות ומעוגלות למעלה בגובה של מטר- מטר וחצי, ברוחב של 70 ס"מ בערך. מעל הכיתוב בעברית של פרטי המת, היו סמלים לדוגמא: ספר פתוח שאמר שהמת ממשפחה משכילה. ידיים פרושות – אות למשפחת כוהנים, משקל- למשפחות הסוחרים. לאחר ההלוויה ישבו "שבעה".

 

בתחילת מלחמת העולם השנייה - חלק מיהודי בילגוראיי נסעו לברית המועצות. ידוע לי שחלקם חיים בישראל או בארה"ב. באקציות שהיו ב- 1942-43 בבלז'ץ נהרגו הכי הרבה יהודים. קבוצה לא גדולה של בעלי מלאכה : חייטים, סנדלרים, שענים ופרוונים- נכלאה בגטו ברחוב שלושה במאי מאיה  בבתים מספר 12 ו- 13, אלה הוצאו להורג בהמשך. רק שתי משפחות ניצלו ע"י היערן יאן מיקולסקי, בתחנת הקמח של פיוטרה  סקאקויה.

 

השמות הפופולאריים ביותר של היהודים היו, נשים: אסתר, מרים שרה, גולדה, רוחלה', חיה, חנה, רויזה, מלכה, איטה, לייקה, דבורה, בלצ'ה, חינה, טייגה, שיינדלה, אלה.

 גברים: שמול, איצק, חזקין, משה, יומה, אהרון, דוד, מנדל, מאיר, נתן, לייבה, בראק, שלומה ומקס.

previous2